פריקה (קצת ארוך) ואשמח לייעוץ לאיך להתמודד עם הדברים

זה התחיל מאז הקורונה, התחלתי לשים לב יותר אל קשר עין.
וכשהיה צריך להוריד את המסכות, התביישתי, ולא הורדתי.
אז כמו שאמרתי, כשהיה צריך להוריד את המסכות אני התביישתי ולא רציתי להוריד, בסוף כיתה ח' המורות הכריחו אותי להוריד את המסכה ומאז אני יותר מתעמק בקטע של הקשר עין עם אנשים וזה פשוט הסתבך ונהייתה לי חרדה חברתית, אני הרגשתי שאני גורם לאנשים להרגיש לא בנוח עם כל הקשר עין הזה אז הפסקתי להסתכל על אנשים יותר מדי (הייתה לי פחות מודעות אז, לא שגם עכשיו יש). ברגע שהפסקתי, הרגיש לי שאני יותר לא יכול להחזיק קשר עין עם אנשים. אני לא יכול להסתכל על אנשים. הבעיה הזאת התחילה מחברים ולאט לאט עברה למשפחה ואני מרגיש שאני באמת לא יכול להסתכל על המשפחה שלי. אני באמת מרגיש כזה דפוק, כל הביטחון גם ירד לי אין לי שום ביטחון כבר, גם המצב הבטחוני כרגע לא עושה לי טוב אני חושב רוב הזמן רק על דברים רעים, מפה לשם אני לא יכול להיות ליד אנשים ולהסתכל על אנשים אני לא רוצה להיות בסיטואציות חברתיות אני נהייתי דכאוני כל כך אני לא יכול לתקשר עם אנשים נורמלי ומשהו הרס לי את החיים אני לא בטוח איך זה נהיה ככה ואיך זה התדרדר ככה
כבר כמה חודשים שאני שאני מרגיש תקוע במקום, לא שואף לכלום, לא שואף ללמוד דברים חדשים, לא יוצא מהבית, משתמש באותם מילים וביטויים, לא מעוניין באמת ללמוד משהו חדש, מרגיש שגם אין לי כוח להתקיים.
הייתי ילד חברותי מאוד, באמת היו לי חברים ולא היה לי בעיה לתקשר עם אנשים רגיל. מאז גיל ההתבגרות והקורונה הכל השתנה ועצוב לי כל כך שזה ככה, מאז הקורונה היה לי יותר זמן להכיר אנשים באינטרנט, הכרתי חבר ממש טוב והיינו חברים במשך כמה שנים עד עכשיו. השתנתי ואני יכול להבין למה הוא כבר לא מדבר איתי ולמה שום דבר לא אותו הדבר. בקיצור הפסקנו לדבר התרחקנו מאחד השני. מאז קשה לי להכיר עוד אנשים, אני כן הכרתי אבל זה לא אותו הדבר כמו שהיה לי איתו הוא באמת היה חבר כל כך טוב שלי.
מרגיש לי גם שכל הרשתות החברתיות שיש כיום הוסיפו עוד לבעיות שלי ויצרתי לעצמי עוד בעיות כמו להשוות את עצמי אל אחרים, לרצות דברים שאני רואה ברשתות החברתיות ובכללי כל מה שעשיתי עד לא מזמן זה פשוט לגלול ברשתות החברתיות ולראות מה יש ומה קורה שם.