מה לעשות

אני בת 15 אולי אני עדיין צעירה אבל כל יום זה אותו הדבר אני קמה לבית ספר חוזרת הביתה ישנה עד 16:00 ובטלפון עד הלילה אני רוצה לאכול אבל אין לי כוח לקום בסוף מגיע שעה מאוחרת אני קמה ואוכלת בולשיט וככה יום אחרי יום אין לי כוח לצאת מהבית או לעשות דברים שפיזית יהפכו את החיים ליותר מעניינים בחדר שלי מבולגן ואני ממשיכה לשכנע את עצמי שזה בסדר כי זה משקף את מה שבפנים ואני שונאת שאני כותבת את זה עכשיו כי אני שונאת לרחם על עצמי אבל זה נכון אני שונאת את הבית ספר שלי אני שונאת את העיר שאני גרה בה אני שונאת את המשפחה שלי אבל יותר מהכל אני שונאת את עצמי אני מענישה את עצמי ואני לא מזהה את מי שהפכתי אליה אני מרגישה כמו גוש של דיכאון שלא עושה שום דבר עם הפאקינג חיים שלו אני שונאת את המקום שאני נמצאת בו אני לא אומרת את זה לאף אחד ושאני בבית ספר אני מסתירה את זה כמה שאפשר גם אם יוצא לי אמירות דיכאוניות לפעמים אני מסתירה את שה עם צחוק מזיוף אני צריכה עזרה אבל אני לא יודעת לבקש וגם כשמנסים לעזור לי אני מרחיקה ממני כאילו אני פוגעת בעצמי למה פשוט למה אני גם יודעת שאני אף פעם לא יהיה אופציה ראשונה של מישהו וזה פאקינג הורג אותי אני לא האופציה הראשונה של חברים שלי של ההורים שלי של אף אחד הכל נהיה מוזר