אני מפחד שאשאר לבד לנצח (פריקה, סוג של)

אני יודע שזה ארוך, אני מצטער מראש ותודה לקוראים

החברה הראשונה שלי ואני היינו ביחד חודשיים והיא היתה כל העולם שלי, והיא באמת הפעם היחידה בכל ה-15 שנה שאני חיי בה נתנה לי איזשהו יחס אוהב (למרות שלא עד כדי כך). אבל בסוף היא זרקה אותי והחליפה אותי בזה שהוא "רק חבר". בקיצור, מאז המצב הנפשי שלי רק הידרדר, ניתקו איתי קשר מלא אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, אני עובר חרם כרגע על מישהו שפעם היה החבר הכי טוב שלי.
וכמו כל מי שנשאר לי מהחברים שלי, לא ממש עושים יותר מידי.
יוצא מצב שאני כל הזמן לבד, גם אם מדברים איתי יום שלם כמעט. אני מרגיש פשוט ריק, דיכאוני וחסר מוטיבציה. היחידים שמחזיקים אותי זה ההורים שלי. אבל באיזה שהוא מקום, אני לא יודע אם בכלל אוכל לצאת מהמצב שאני נמצא בו, יש לי חרדה חברתית, אז אני עוד יותר מתקשה עם לדבר עם זרים ואנשים חדשים. אני לא מסוגל כבר להבדיל בין מתי מישהו אשכרה מחמיא לי (שזה קורה אחד למיליון) , או אם מישהי מחמיאה לי (שזה בכלל לא קורא כמעט), לבין אם מסתלבטים עלי, כי כל החיים שלי כמעט הייתי פשוט הבדיחה של כולם והילד שהכי נוח לרדת עליו. ואני לא קלטתי את זה עד מאוחר וזה דפק אותי ברמות. אז אני אפילו לא מסוגל להבדיל בין תקיפה לפתיחות.
ולא לציין עניין של זוגיות, אני מפחד שאהיה פשוט היחיד בלי אף אחת אצלו בחיים, ושאמות לבד. כי כבר קשה לי לדבר עם בנות, והסיבה היחידה שבגללה היתה לי חברה זה כי היא התחילה איתי שיחה קודם. אז אני אפילו לא יכול לדבר אם אף אחת.

אני לא יודע מה לעשות כבר. אני חושב שאני הבאתי את המצב הזה על עצמי אבל יש לי כל כך הרבה מכשולים בדרך שהרבה מהם באים וקיימים כי אנשים פגעו בי. ואני מפחד להיפתח, וכשאני נפתח, אני נפגע שוב. אני לא ידוע כבר מה לעשות. אף אחד "מהחברים" שלי לא יודע איך אני באמת מרגיש ומה אני עובר. ואני מרגיש שאין לי אם מי לשתף מהם כי אני לא רוצה להכביד עליהם עם בעיות משום מקום.
אני כבר איבדתי תקווה לגמרי, יש לי פסיכולוגית והכל אבל ההרגשה לא עוברת...

אני לא רוצה להמשיך להישאר לבד אבל אני גם לא רוצה להיפגע יותר...