מה הוא מוטיב הסעודה בסיפור האדונית והרוכל?

מוטיב הסעודה- אחד המוטיבים המרכזיים המאפיין את הדמויות: הסעודה. הסעודה היא ביטוי לעזיבתו של הרוכל את מצוות היהדות "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואח"כ עושים כל עבירות שבעולם לתאבון" האדונית מפטמת אותו כדי שיהיה ראוי לאכילה. הסעודה מקרבת ומרחיקה ביניהם. הרוכל אוכל ושותה איתה אך אין הוא רואה אותה אוכלת ושותה. הוא נמשך את סוד אי אכילתה- אך גם מתרחק ממנה כאשר אינו מגלה את סודה. כאשר היא רומזת על סודה היא מדמה עצמה לחיה טורפת: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". בגסיסתה מהווה מוטיב הסעודה אמצעי לתיאור חייתיותה של הגוייה ואנושיותו של היהודי. הוא זה שמכין לה תבשיל אך כל אוכל שנכנס לפיה היא מקיאה אותו מכיוון ששכחה כיצד אוכלים מזונות של בני אדם מהסיבה שמזונה היה בשר בעליה. הביטוי הסמלי למוטיב הסעודה הוא הקשר של עם ישראל לאומות העולם. פת גויים* אסורה, משום שסעודה יוצרת קרבה. בסיפור זה ההסתייגות מאכילה משותפת אינה של היהודי אלא דווקא של הגוייה. סעודת הגוייה, מציצת דם יהודי, יש בהם רמז מהופך לעלילת הדם הנפוצה על היהודי. לשתיית הדם ואכילת הבשר יש רמז לבשרו ודמו של ישו ולמוטיב הסעודה האחרונה בנצרות.
*הסבר פת גויים-ביהדות חל איסור לשבת עם גויים ולאכול עימם מכיוון שבארותו נוצרת קרבה בין בני האדם. כדי שלא תיווצר קרבה אינטימית בין יהודים לגויים חל איסור לסעוד איתם וזה נקרא "פת גויים". בסיפור זה מה שקורה זה שדווקא האדונית שאינה יהודייה היא אינה סועדת עם היהודי. יש כאן אירוניה מי שמקיים את מצוות היהדות זו היא ולא הוא. משמעות הסעודה:הסעודה מסמלת חומריות- הדבר שמושך אותו אליה. האמצעי שלה לשלוט בו.