אני משתגע לגמרי

לפני שאתחיל חשוב לי להדגיש שאני לא אדם א1בdני, בעבר הייתי אבל כשניסית לסיים את החיים שלי נבהלתי ועצרתי את עצמי בשניה האחרונה. כיום אני אדם נרקסיסט שמאוד אוהב את עצמו, יש לי הרבה כישרונות, יתרונות, אני אדם אינטליגנטי ויצירתי. אני אוהב את איך שאני נראה חיצונית, אני אוהב את האישיות המתוסבכת, המורכבת והמוזרה שלי שקיימים בה המון סדקים שבתוכם יש עולמות שלמים מלאי הרפתקה.
כאשר אנשים באמת מכירים אותי לעומק, קשה להם להרפות מהיחס שלי והם לרוב נדבקים אליי. אני חושב שמספיק ציינתי לגבי עצמי, קצת הגזמתי כמו שאני תמיד נוטה לעשות והעובדה הזאת גורמת לחלק מהחברה להירתע ממני אבל זה כמו מנגנון הגנה שלי מאנשים לא רצויים שבמלא לא הייתי מתחבר אליהם מלכתחילה. אז ככה, כשאני מנסה לחשוב על המציאת לדוגמא "למה אנחנו חיים", "למה אני מודע לקיום עצמו", "מה יש לי לעשות פה", "האם אני צריך לשאוף לזה שכל בני האדם יכירו בקיום שלי(הכוונה להיות מפורסם)", "אם אני אעלם יום אחד, בשביל מה אני צריך להגיע להישגים, להרוויח הרבה כסף שגם ככה יתפוגג בסוף עם התודעה שלי", יש כאלה שיגידו שהמטרה היא להשיג כסף כדי לגדל משפחה, להוריש לצאצאים שלך אבל אם אני אמות ואעלם מעולם למה אני צריך לדאוג להם אם גם ככה הם לא יהיו קיימים מהפרספקטיבה שלי?. לגבי הנושא של לככב באור הזרקורים, תמיד שאפתי להיות מוכר בציבור וליצור לעצמי קריירה יוקרתית אבל בסופו של יום אני שוב חוזר לנקודה הזאת של "למה זה משנה אם גם ככה הכל יעלם". נכון אני אהנה מהכסף, מהבחורות ומהתשומת לב אבל המוות מחכה לי מעבר לפינה אז 'מה הטעם?'. אני לא מפסיק לתהות לעצמי "האם יש משהו מעבר, ברגע שאמות הכל יגמר?" אני לא רצה לאבד את מי שאני עכשיו, החיים שלי לא שמחים ויש בהם כלכך הרבה עצב/כאב אבל בכל זאת אני אוהב את האדם שהתפתחתי להיות עם כל החוויות והצלקות שצברתי. הצורת חשיבה הזאת משפיעה עלי בכל דרך, אם זה בלהכיר אנשים חדשים ואפילו ליצור אינטראקציה עם אנשים שאני כבר מכיר.
אני לא יודע איזו תשובה אני מחפש ממכם, אני כבר יודע מה התגובה שלכם תהיה כי בני אדם מאוד צפויים בעיניי ושמעתי כבר הכל גם מאנשים שעוסקים בתחום הפסיכולוגיה.