די אני באמת לא מסוגלת יותר קשה לי... (פריקה וסוג של שאלה קטנה)

טוב אז יש לי משפחה עם קצת בעיות כלכליות ואני הכי מבינה את זה בעולם ובאמת שמכבדת ולא ילדה שמבקשת הרבה ומסתפקת במה שיש.
אבל זה כבר קשה לי.
יש לי טלפון דפוק אחד שלא עובד למעלה משנה ברמה שבחודשים האחרונים אני יודעת לא להדליק אותו כי ברגע שאני אדליק אותו הוא יקרוס... באמת עכשיו שאני כותבת את זה הוא קורס ונתקע.
אז כל פעם ניסיתי לבקש אולי שכולם ישימו קצת ויקנו לי אולי יד שניה אני באמת כבר לא יודעת לאף אחד לא אכפת. כולם מבטיחים וכולם אומרים שיהיה בסדר אבל לא בסדר. זה ברמה שכבר מבקשים ממני לעשות דברים בבית ספר ואני אומרת שאני לא יכולה וזה יכול להגיע לוויכוחים עם המורים או שחברות מבקשות שאני אצלם להן דברים או סתם לבדוק אצלי משהו או להתקשר להורים ואי אפשר.
עכשיו כועסים עליי שביקשתי טלפון!
אבל אני באמת באמת צריכה זה לא משהו שאפשר להסתדר איתו... אני ממש שנה סתמתי את הפה שלי וסבלתי כי ידעתי שזה רק יכביד אבל זה כבר מגיע לרמה שצרכים בסיסיים אני לא יכולה לספק לעצמי (כן בעידן של היום יש צרכים בסיסיים שמצריכים טלפון).
אני לא נוהגת לבקש בגדים, לא איפור ובקושי יוצאת עם חברות רק כדי לא להכביד.
גם לפני שתגידו שאני סתם מפונקת שלא רוצה לעבוד או משהו כזה אז רק שתדעו שאני מתה לעבוד ולקנות לעצמי דברים ולהשקיע בעצמי קצת פשוט לא מסכימים לי כי רוצים שאתמקד בלימודים...
אבל למה לא מגיע לי קצת? למה אני צריכה לסבול במשך שנה וקצת עם משהו שלא עובד. באמת שחיכיתי וסבלתי ועוד שקיבלתי משהו כזה של מלגה ויכלתי לקנות לעצמי טלפון בחרתי להביא לאמא שלי כדי שהיא לא תדאג.
מה אפשר עוד לעשות? אני מרגישה שכבר אין לי מה לעשות עם המצב...