כתבתי קטע על בת זוג שאיבדה את חבר שלה במלחמה, מה אתם חושבים?

בכל שנייה שאתה לא נמצא כאן,
והלב שלי לא יכול לדבר איתך, או לראות אותך או לגעת בך
הוא מתפוצץ מכאב.
מגעגוע.
אז הוא שולח לך תמונה מצחיקה, אולי של חתול.
ואז הוא רואה שאתה לא ראית אותה,
והוא נזכר שאתה גם לא תראה.
ואז הוא נשבר לשברים.
ומתנפץ לרסיסים.
והפצעים שלו נפתחים.
שברים שלעולם לא יהיה ניתן לאחות.
רסיסים שלא יוכלו להתחבר בחזרה.
פצעים שלעולם לא יגלידו.
כי הוא מבין שהוא לא יוכל יותר להתכרבל איתך, או לשתות איתך שוקו, או לקרוא ספר או לצחוק איתך
או פשוט להיות איתך.
כי אתה נתת את החיים שלך בשביל אנשים אחרים
והלב שלי קצת כועס, כי הוא אוהב אותך.
אבל הוא גאה בך.
והוא שמח על הזכות שהוא קיבל,
הוא שמח על הזכות להכיר אותך.
והוא גם יודע שמתישהו,
הוא לא יודע מתי, או איפה
הוא יפגוש שוב את הלב שלך, והוא יקפוץ מרוב שמחה, אולי יתפוצץ.
הוא יפגוש שוב בחצי האחר שלו, המשלים, החלק שבלעדיו קשה לו לנשום.
הוא יחזור לבית שלו.