זה ממש ארוך, אשמח שתקראו הכל ותתייחסו, לא טוב לי עם המצב הזה, מה לעשות?

שואל השאלה:
ולקחנו אותה לבית חולים, אני הייתי איתה המון, והייתי דואגת, וכל הזמן הייתי מסתכלת על המוניטור כדי לראות שהמדדים תקינים, ולקחתי על עצמי את ה"תפקיד" הזה, וכל פעם כשמישהו בא להשגיח הייתי אומרת להם לעקוב אחרי זה, לאחר חודש בערך אמרו לה שהיא יכולב להשתחרר הביתה/לשיקום, היא בחרה ללכת לשיקום, בשיקום היא פתאום לא הרגישה טוב ודיממה בשתן והתקשרה אליי כי לא ענו לה שם כשהיא צילצלה בלחצן, אז התקשרתי אליהם והם ענו והזמינו לה אמבולנס, כל אחד בתורו השגיח עליה, אני הייתי שם יותר מכולם, כי בעיקר הרגשתי שצריך לנצל איתה את הזמן, וגם כי רציתי, רציתי להיות שם בשבילה ונתתי את הלב שלי, תוך כדי שאני איתה שם נכנסו לי מחשבות כאלה לראש שהאינטואיציות שעלו לי לראש זה לא אינטואיציות , אלא מחשבה שחשבתי ואולי בגלל זה עכשיו היא עומדת למות, היום אני מבינה שזה שטויות ושזה היה מהלחץ של התקופה וגם כי אני לא באמת מבינה במאה אחוז מה זה האינטואיציות שיש לי, בקיצור, יום לפני שהיא עברה החייאה , הרגשתי שמשהו רע יקרה לה, היא עברה החייאה למחרת ועברה לטיפול נמרץ, הייתה מורדמצ ומונשמת כמה ימים, ואז התחילו לי מחשבות טורדניות כאלה של איחולים רעים אליה, אבל לא התכוונתי באמת, זה היה כזה מתוך פחד לאבד אותה, והלחץ שאני יודעת שהיא עומדת למות, ולהתמודד עם זה כל התקופה הזאת, אז עברו לי מחשבה כמו "הלוואי שתמותי" אבל בעצם לא התכוונתי לזה, ואז התחלתח לחשוב שהמצב שלה מדרדר בבית חולים בגללי כי הכנסתי לעצמי שטויות לראש, בקיצור זה שידעתי שהיא הולכת למות שיבש אותי ממש, וזה התבטא במחשבות כאלה מלחץ נפשי ועומס, לילות ללא שינה, האכלתי את אמא שלי, נלחמתי שיקלחו אותה כי לפעמים היו שוכחים, היו שוכחים לפעמים לתת לה תרופות והייתי מזכירה להם, דאגתי לה, התפללתי שהיא תצא מזה, חיפשתי להביא רב שיברך אותה שתצא מזה, כל הכוונות שלי היו טהורות אבל היו לי מחשבות רעות שלא התכוונתי אליהם מהלחץ של התקופה, היא יצאה מהטיפול נמרץ, אחרי זה המצב שלה נהיה שוב גרוע ואז היא קיבלה זיהומים שהתגברו על הגוף שלה, והאנטיביוטיקה כבר לא עזרה לה, היה לה פרפור בלה, הדופק היה על 50 ואז פתאום על 160, והבנתי שזה הסוף כבר, יום לפני שהיא נפטרה לא ישנתי כל הלילה כי היא ניסתה להוציא את החמצן, ואני כל פעם החזרתי, היא הוציאה ואני החזרתי וככה כל הלילה כמעט, יום למחרת , יצא ככה שהרב הגיע דווקא ביום שהיא נפטרה, בערב הדופק שלה היה על 30, ואני פתאום קיבלתי פחד כזה, אולי כי הרגשתי שזה הסוף, והסתכלתי על האחות ולא אמרתי כלום, היא ניגשה לאמא שלי והתעסקה עם המכשיר ולא יודעת מה היא עשתה, בדרך כלל כשהדופק נמוך נותנים זריקה להעלות, אז יכול להיות שהיא נתנה ושזה לא עזר ויכול להיות שהיא לא שמה לב ( שזה מוזר לי לחשוב שהם לא ראו, הם הרי היו מייצבים לה את הדופק כל הזמן) , אמרו לי לצאת כי היה צריך שמישהו אחד ישאר בחדר אז אבא שלי נשאר, ואז אח שלי התקשר ואמר שעושים לה החייאה, ואני באותו רגע לא הייתי מופתעת כי הרגשתי שזה עומד לקרות, והתפללתי וקראתי תהילים, ואז התחלתי לחשוב כזה מעניין מה יהיה, ואז חשבתי " יהיה לה נזק מוחי" ואז אח שלי התקשר ואמר שיש לה נזק מוחי ואם היא לא תשרוד את ההחייאה השנייה היא לא תשרוד, ותוך כדי שאני מתפללת אני מקבלת הרגשה " שאין מה לעשות יותר" הרגשתי שהיא נפטרה, ואז הלכתי לחדר ואמרו שהיא נפטרה, ובאותו רגע הרגשתי רגשות אשמה קשים, שלא אמרתי על המוניטור ועד היום אני מאשימה את עצמי בזה, בשבעה התחלתי לחשוב על כל מה שהיה בבית חולים ועל זה שחשבתי את המחשבות הטורדניות, ופתאום שמעתי את הקול שלה " זה מה שיש לך עליי הא? " בטון פגוע/ עצבני, ולא יודעת אם דמיינתי את זה מרוב שהאשמתי את עצמי או שבאמת זו הייתה היא, אני אולי נשמעת לכם הזויה אבל עברתי תקופה נוראית וזה כנראה השפיע נורא על הנפש שלי, לכן עברו לי מחשבות טורדניות, היום אני עם רגשות אשמה 24/7 , לפעמים גם לא ישנה בלילה, ובתחושה שאולי היא כועסת עליי, מה אתם חושבים על כל זה, אני בת רעה? איך לצאת מרגשות האשמה? מה שמעסיק אותי ביום יום זה למה לא אמרתי על המדדים לאחות ועל אם היא באמת אמרה זה מה שיש לך עליי או שדמיינתי את זה

יש מצב.
תשאלי למה היא התכוונה

שואל השאלה:
היא נפטרה איך אשאל אותה

אז לא הבנץי את הסיפור סליחה

ממש לא יצאת בת רעה, את נשמעת בת מדהימה, עשית כל מה שיכלת, אפשר להבין את הקושי שלך. אבל להבין למה את מרגישה ככה, אבל אשמתך זה לא, נשמע גם שאת עשית יותר מכל האנשים שסיפרת עליהם, יכול להיות שדמיינת באמת, כי ממה שהבנתי עשית הכל בשביל אמא שלך

שואל השאלה:
ומה עם זה שקיללתי אותה במחשבות שלי?
אני מאשימה את עצמי גם על זה
זה היה מתוך לחץ ועייפות של כל התקופה, וגם מחשבות טורדניות לדעתי, וזה שידעתי שאני הולכת לאבד אותה אבל עדיין
זה מציק לי

אפשר להבין אותך לגבי זה, עברת תקופה קשה מאוד ויש אנשים שהיו מבקשים כבר שזה יגמר (מוות) במקום לסבול ככה, ואת לא וויתרת, עברת כל כך הרבה ולא מגיע לך לחשוב שאת אשמה

שתדעי לך שאם את צריכה לדבר אני פה

אל תהי קשה מידי על עצמך.
עשית מה שבשליטתך, מה שלא בשליטתך אין לך מה לחשוב עליו כלל.
והמחשבות הטורדניות הללו שהיו לך באותם ימים נבעו מתוך לחץ מהסיטואציה, הן מובנות לגמרי ולא היתה להן שום השפעה על אמא שלך מן הסתם.

שואל השאלה:
כן אבל אני בסרטים שהיא כועסת עליי כי היה יום אחד שחשבתי על הכל ועל המחשבות האלה שהיו לי בבית חולים, בדיוק קמתי משינה והתחלתי לחשוב על זה ואז שמעתי את הקול שלה "זה מה שיש לך עליי" יכול להיות שדמיינתי מעייפות/ מרוב שאני מאשימה את עצמי, אבל אם היא באמת כועסת על משהו?
קשה לי להפסיק לחשוב על זה

תשמעי אמא זאת אמא ולעולם היא לא תשנא אותך
ולגבי זה שלא אמרת לאחות על הממדים זה לא אשמתך בכלל ואם את מאמינה זה מהשם שהיא לא איתך היום
כואב את כאבך ומצטער בצערך
מאחל לך שלא תדעי עוד צער ושיהיה לך שמחה בריאות עושר ואושר וכול הברכות שיש

שואל השאלה:
אני בתסביכים אם דמיינתי שהיא אמרה לי זה מה שיש לך עליי או שהיא באמת אמרה
זה לא הרגיש כמו דמיון
אני זוכרת שהתרגשתי והתביישתי בו זמנית לשמוע אותה, זה משהו שישאר לא פתור לנצח ולא יודעת איך אחיה עם זה
זה כאילו הכל נהרס כזה, שהיא חושבת שיש לי עליה משהו רע
מעניין אם היא יודעת כמה אני מצטערת על הכל, ועל זה שזה בכלל עבר במחשבה שלי..
זה לא עובר לי
אני חושבת על זה המון

את היית במצב קשה. לטפל בהורה זה לא קל וההתמודדות עם המחלה של ההורה והלחצים והפחדים והדאגה. ניכר שאת אוהבת את אמא שלך ושדאגת לה. כולנו עושים טעויות ואמא שלך בטוח יודעת שאהבת אותה. את גם יכולה לדבר אליה ולהגיד לה מה שאת מרגישה. היא בטוח לא היתה רוצה שתחיי עם תחושות רעות. אם את מרגישה צורך, תבקשי ממנה סליחה ותגידי לה שאת אוהבת אותה. הכי טוב זה על הקבר אבל יכולה גם לבד בבית בחדר שלך.

שואל השאלה:
נניח והיא אמרה לי את זה, היא לא ראתה שהייתי במצב רע ולכן זה עבר לי בראש? זה רק נניח אם כן