מדוע נטל ההוכחה נופל מבחינה תרבותית על התיאיסט ללא קשר למי טוען את הטענה?

הנטל לא נופל על האתאיסט. אלא על זה שרוצה להוכיח טענה כלשהי ראשון. ובעיקרון גם על הצד השני.
אתן דוגמא שמאמינים רבים יכולים לתת והיא מהפן ההיסטורי. יש הרבה שרידים והוכחות לסיטואציות המתוארות בתנך..
יכולות להיות גם דוגמאות אחרות מעט יותר רוחניות, שלך בתור אתאיסט יישמעו כתירוץ, אך הן בעצם הוכחות. כי באותו האופן הם ששומעים אותך עשויים לחשוב שדבריך הם גם תירוץ, כי הם מבוססים על היותך אתאיסט.
מקווה שכוונתי ברורה.

אני לא חושב שזה נכון, בנאדם מאוד כנה אומר זה מה שאני מאמין כפי שמופיע כאן וכאן ויודע שאין המתבקש להוכיח מה שהוא כבר מאמין בו כי ככה הוא חיי

נטל ההוכחה נופל על טוען הטענה. מה שכן, החילוניות היא גם דרך הספקן, ולא רק דרך האתאיסט, כיוון שזו הבחירה הפסיבית, שאינה טוענת דבר.

הוא טוען את הטענה החדשה לא אנחנו הוא גם טוען בניגוד לשכל הישר

כי הוא טוען טענה לא שגרתית.

שואל השאלה:
^^ כתבתי תאיסט לא אתאיסט

שואל השאלה:
לא נראה לי שיש כאן מישהו שהבין את השאלה

הם לא רוצים להבין עזבי כולם בעולם משלהם מצטער בשמם חח

הקביעה הראשונה שלך לא נכונה, מבחינה תרבותית, היו אלה תיאיסטים שנחשבו כמחזיקים בעמדת ברירת המחדל ומכאן שהאתאיסט הוא שצפוי לעמוד בנטל הוכחה.
מ"בחינה פילוסופית", המקובל הוא שמי שטוען על מצב העניינים, עליו מוטלת חובת ההוכחה, זה עשוי להיות המקרה או לא המקרה של אתאיזם, מכיוון שלמילה יש 2 שימושים עיקריים, אם מתייחסים בהגדרה לאתאיסט ככזה ששולל את קיומה של אלוהות כלשהי, אזי האתאיסט טוען על מצב העניינים ועליו חובת ההוכחה. אם מתחייסים בהגדרה של אתאיסט ככזה שפשוט אינו מקבל את טענת התיאיסט, אזי האתאיסט אינו טוען כלל למצב העניינים, מלבד הקביעה שהוא אינו מאמין.