אם משעמם לכם כנסו כתבתי סיפור קצר (הכתיבה לא הכי משהו)(דרמה)

(הסיפור מדובר כיאלו זה אתם חווים את הדברים)

(כתבתי את הסיפור הזה לפני שנתיים אבל שיניתי הרבה דברים מקווה שתאהבו)


זה התחיל בגיל 14 ב1997 ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים
נשארתי יתומה הדודים שלי לא רצו אותי.
שלחו אותי לבית יתומים באמצע שום מקום.

עכשיו אני כבר בת 16 והשנה עכשיו 1999
מצאתי חברים והכל אבל עדיין הכל מרגיש לי לא מציאותי
אני לא באמת יודעת להסביר מאיפה הרגש הזה מגיע
אבל זה אוכל אותי אני לא מסוגלת יותר להרגיש את זה
נמאס לי!

קמתי בבוקר למחרת וראיתי את דניאל ויונתן בוהים בי.
קמתי במהרה ודחפתי אותם "מה אתם עושים יהזוים!" צעקתי עליהם
הם ישר סתמו לי את הפה עם הידיים שלהם ואמרו לי להיות בשקט
לא הבנתי כל כך מה הם רוצים ממני, הן הורידו את ידיים מהפה שלי וישר שאלתי "מה קרה?" והם ענו לי

"מה שאת מרגישה הרגש המוזר הזה שאת חווה ומספרת לנו כל יום, זה גם קורה לנו. אנחנו גם מרגישים את זה"
התחלתי להרגיש מוזר באותו רגע
קמתי מהמיטה והלכתי להתארגן, ירדתי במדרגות לחדר האוכל לא ראיתי אף אחד.
חיפשתי את דניאל ויונתן אבל לא מצאתי אותם.
זה מוזר הם תמיד פה בשעה הזאת
צעקתי בקול אל השמות שלהם אך אף אחד לא ענה
נכנסתי ללחץ
חיפשתי אותך בכל מהבית יתומים אבל אך אחד לא היה שם
לא המנהל לא העוזרות לא הטבח לא הילדים אך אחד.
יצאתי למחוץ הבית יתומים והסתכלתי מסביב
הכל נורא גשם ומלא עצים.
אבל בכל זאת הלכתי לחפש אותם.
אחרי כמה שאלות של חיפושים בלי שום זכר אליהם התחלתי לדאוג יותר, לא הבנתי לאן כולם נעלמו ומה קרה להם
חשבתי אולי אני חולמת אז צבעתי את עצמי והבנתי שאני לא
"מה זה הסיוט הזה?!" צעקתי
אבל אף אחד לא שמע, המשכתי לחפש אותם אבל פתאום הבחנתי בדבר מאוד מוזר
במבי.

(יש המשך פשוט זה היה ארוך מידי אני אמשיך בתגובות(