קשה להאמין שעברו עוד מעט 5 שנים

החיים פשוט ממשיכים ולפעמים אני שואל את עצמי, איך אני מסוגל להמשיך? איך הסכמתי לקבל את מה שקרה? איך זה הגיוני שהחיים פשוט ממשיכים, כאילו לא קרה כלום?
אין יום שאני לא חושב עלייך ומאשים את עצמי, שיכולתי לעשות יותר והייתי צריך לעשות יותר.
הייתי נותן הכל, כדי לראות אותך עוד דקה אחת, להגיד לך עוד משפט, לתת לך חיבוק אחרון.
מסתכל עכשיו בתמונות וסרטונים ישנים, לא חשבתי שאבכה, לא בכיתי ב4 שנים האחרונות, חשבתי שזה בגלל שפשוט הפסקתי להרגיש מאז שזה קרה ובכל זאת בכיתי.
אני רוצה להאמין שאראה אותך שוב, אולי בחיים אחרים.
הזיכרון זה הדבר היחיד שנותר ואני אוחז בו הכי חזק שאפשר.
אני רוצה להאמין שאת מסתכלת עליי מלמעלה, אולי אפילו גאה בי, אבל אני לא מסוגל להאמין.
אחרי אסון שכזה, איך אדם מסוגל להמשיך להאמין?