יושבת לי אבן על הלב שאני מרגישה שאני צריכה לפרוק.

לאחרונה, טוב בעצם.. בשנה וחצי האחרונות.
אני מרגישה שלוקחים אותי כמובן מאליו לכל דבר.
שההורים שלי לא עוזרים לי בדברים הכי בסיסיים בעולם.
כמו לקחת אותי לבית ספר (שלוקח לי להגיע לשם 30 דק' ברגל)
להסיע אותי בכללי למקומות (בגלל שאני גרה במקום קצת מרוחק אז לכל דבר זה לפחות הליכה של 20 דק')
ללכת לאימונים או לחוגים.
את זה ההורים שלי פשוט לא מוכנים להביא לי בטענה שאני לא בן אדם אחראי.
אז אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי.
קודם כל, אני בן אדם די מלא (פיזי)
אני יוצאת כל בוקר כמעט (משתדלת) לריצה.
(6:00-7:15)
חוזרת הבית, מתארגנת לבית ספר הולכת ברגל הביתה.
חוזרת הביתה מכינה לאחים הקטנים שלי אוכל.
לוקחת אותם לחוגים, עוזרת להם בשיעורים, משכיבה אותם לישון בלילה!!
עושה את כל הדבר האלה בידיעה שהם גם פוגעים בי במצב החברתי.
עכשיו לבוא אליי, להגיד לי שאני לא בן אדם אחראי.
מאיפה האומץ? מאיפה הבושה? וואלה.
אמא שלי ואני בקשר לא טוב.
היא לא מוכנה לעזור לי בשום דבר, אף פעם.
היום קרה משהו שהוציא אותי מהכלים.
באתי אליה ביקשתי ממנה לעשות לי שעווה כי אני רוצה ללכת לים עם חברות ביום שלישי.
(היא לא מסכימה לי ללכת למישהי מקצועית כי היא טוענת שזה יותר מדי כסף והיא לא רוצה להוציא את הכסף על זה.)
והתשובה היחידה שקיבלתי זה לא, אין לי זמן.
הלם, הלם, הלם.
והמילים שאני שומעת ממנה זה כיאלו עוד יותר.
"לכי ככה זה בסדר"
לא זה לא, זה לא בסדר. סליחה שאני לא רוצה להיראות כמו מוגלי.
אבל זה עוד היה סביר לעומת ביום שני.
ישבנו בשולחן האוכל, ואחותי פתאום פונה לאמא שלי ואומרת לה "אולי נטוס אני ואת לחול?" הייתי בשוק. עוד יותר הייתי בשוק כאשר אמא שלי ללא היסוס אמרה כן.
עכשיו, ברצינות? מתחילת שנה!! מתחילת שנה!! אני פונה להורים שלי בבקשה שכל המשפחה נטוס ש*כולנו* והתגובות שאני מקבלת הן "אין לנו זמן" אני באמת מכבדת את זה. ולכן הפסקתי לפני חודש וחצי את הבקשות האלה.
ונחשו מה? היום הן קבעו טיסה. Amazing.
פניתי לאמא שלי על זה, לא יכולתי להשאר אדישה.
אמרתי לה שנפגעתי, היא צחקה ואמרה לי שאני מגזימה ושאני לא יודעת לפרגן. אני האחרונה שלא תפרגן, כנראה אין לה מושג מי אני. אמרתי לה שזה מוגזם שהן טסו פעמים השנה ואני נמצאת מחוץ לעיניינים (אחותי אני ואמא שלי הבנות היחידות במשפחה) היא אמרה לי שאחותי בתקופת בגרויות (המשך בתגובות)