היי , משאירה משהו שכתבתי אשמח לחוות דעת מי שרוצה לדבר מוזמן בפרטי :)

אני?
בזמן האחרון קוראים לי בהרבה שמות.
אישה. נערה. אהובתי. סתומה. מכוערת. רועשת. יפה.
אבל אני?
אני תמיד אומרת להם- אני ילדה.
אני סה"כ כל יום מנסה להגיע ליום שאחריו, ואם זה יהיה עם חיוך אז עוד יותר טוב.
אבל זה קשה. לפעמים הדמעות סתם יורדות לי. לפעמים אני בשיעור והכל כל כך רועש אז אני פשוט מחכה להגיע הביתה. אבל אפילו שם לפעמים, ככ רועש.
לא מצעקות, מהערות, ממטלות.
ככ רועש בצורה אחרת.
הלב שלי פתאום מתחיל לדפוק מהר, המחשבות או לא מפסיקות לרוץ או תקועות במקום , הדמעות זולגות, ואני?
אני רק ילדה.
תמיד היה בי חלק חסר ביטחון .
בזמן האחרון עברתי הרבה דברים שטילטלו אותי נפשית, אז חשבתי לעצמי שאם אני איהיה פחות נחמדה, ופחות "קל לפגוע בי" אני איהיה מוגנת.
אבל גם אז , מגיע הלחישות האלה, שאני סנובית. שאני מגעילה. "מי היא בכלל?".
ואני? אני סה"כ נפגעתי כי אני תמיד מאמינה לטוב בהכל. כי אני תמיד רוצה לעזור. כי אני נותנת את כל כולי למי שאני אוהבת.
אז שאני מנסה להגן על עצמי ואני שומעת את הלחישות האלה , אני לא יודעת מה לעשות , כי אני? רק ילדה .
אפילו בבית,
בשנים האחרונות כל התדמית ובנקודת מבט שלי על הבית שלי השתנתה, הטוב ורע התהפך .
ואני כמו ילדה תמימה תמיד מנסה להאמין לטוב ומצפה ומקווה,
ונחשו מה? מתאכזבת.
איך בכלל מקבלים דברים כאלה?
יש ימים שאני מעמידה פנים כאילו הכל בסדר ויש ימים שאני רק רוצה לנעול את עצמי בחדר ולא להתמודד עם זה.
כי אני? אני רק ילדה.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה האחרונה זה שאני פה קודם כל בשביל עצמי.
אני צריכה להכין את עצמי תמיד לאכזבה, אבל תוך כדי להנות.
אני צריכה להיות בוגרת ובשביל כולם, אבל לא לשתף יותר מידי או לפנות לאנשים שיהיו פה בשבילי .
בכל זאת, אנשים..
אני צריכה למצוא את השקט שלי בעצמי, גם שהכל רועש.
אני צריכה ללמוד, אני צריכה לעבוד, אני צריכה ואני צריכה ואני צריכה.
אבל מה שבאמת , זה מה שאני רוצה .
אני רוצה להיות שלווה, אני רוצה להישאר ילדה.