שאלה לאלה שסובלים מהפרעות אכילה 3>

ישלי חברה שסבלה שנתיים והיא הייתה איתי באשפוז אחרי שנתיים שניא סבלה
אם זה עוזר לך לא יודעת

זה שלא היית מאושפזת פיזית לא אומר שאת לא חולה,
זה אומר שהסביבה שלך לא שמה לב
אני חולה כבר כמה זמן ואף אחד לא שם לב

תקשיבי רגע, אני האמנם לא סובלת מהפרעות אכילה אך קצת הפריע לי מה שכתבת.
אין זמן ספציפי בו מתאשפזים, זה לא תחרות או "אני בממוצע", האשפוז אמור להציל את המצב שלך ובעצם למנוע ממך להתדרדר עוד יותר בזמן ההפרעה, אין כאן שום נכון או לא נכון, יש מישהו שהגיע אחרי שנתיים, יש מישהו אחרי שנה... אל תשווי את עצמך במקרים האלה לאחרים, זה סתם יגרום לך רע באמת בלי סיבה.
ואין קשר למתי שהמצב מתדרדר להאם את באמת סובלת או לא.
בסופו של דבר אני מאמינה שלא צריך להגיע לאיבחון כלשהו בשביל לדעת האם יש לך הפרעות אכילה או לא, כל בן אדם יכול להסתכל על זה אחרת, הרגשת שאת מרעיבה את עצמך? שאת מקיאה? שאת אוכלת יותר מידי? מה הרגשת? מה נתן לך את הסימן להפרעה?
אל תסתכלי על *האשפוז* כסימן שלך להפרעה, זה בסך הכל אמור להגן עלייך ואני מניחה שאת יודעת את זה כבר אבל להגיע לאישפוז במקרה הזה זה לא משהו טוב, זה מראה על התדרדרות במצב, אין קשר כלל להתחלת המחלה

בקיצור, אני פשוט מקווה שאת בסדר כרגע.

חכמה בלילה

לא לזה התכוונתי אך אני יכולה להבין למה זה התפרש ככה, סליחה. בעיניין האבחון לא התכוונתי שלא צריך ללכת לאבחון בכלל, הכוונה שלי זה שהיא יכולה לדעת בעצמה פחות או יותר מתי היא נכנסת להפרעה, זה משהו שאתה יכול גם לראות בעצמך *לרוב* כך שלהגיד שהיא מרגישה שהיא לא הייתה חולה לפני זאת סןג של טעות, היא יכולה לדעת אם היא הייתה חולה אך פשוט בזמן הנוכחי קצת קשה לה להזכר בזה.(אם הבנת)
כמובן שכדאי ללכת לאבחון בכל זאת בשביל לטפל בהפרעה כמו שצריך.

אחרי שנה בערך, היה התעלפויות וזה
אבל אנשים שמו לב רק כמה שנים אחרי

בחיים לא אושפזתי אבל אני כבר שמונה שנים בזה בערך והמצב די חרא

בכיתה ז' הייתי מאושפזת
וזה התחיל דיי בהתחלה של כיתה ז
ובאמצע הייתי מאושפזת

מאז שזה התחיל, אחרי ארבעה-חמישה חודשים בערך כי ירדתי המון במשקל
אחרי זה התחלתי להחלים ואז שוב לרדת
לא הייתי באישפוז, ולא תמיד יש צורך לאישפוז

אף פעם לא הגעתי למצב של אישפוז, אבל אני כבר בערך שנתיים בתוך כל זה וזה רק מדרדר למרות שלפעמים זה משתפר בקצת אבל זה ממש רק ליום גג יומיים.
זה מצחיק ודי עצוב עד כמה הסביבה פשוט עיוורת למה שקורה

לא כל אחד שסובל מהפרעות אכילה מגיע לאשפוז יש רמות של זה

חצי שנה בערך. אם לא מחשיבים את הלפני שהייתי מחפפת קצת בארוחות ולא מנשנשת .

לאמא שלי יש. לא רוצה לפתוח עין על הבדיוק אבל כרגע אני עושה הכול כדיי שזה ייפסק לא מפסיקה להתפלל עלייה. זה קשה נורא אבל בעזרת ה' יהיה בסדר

לא הגעתי למצב של אשפוז, אממ אני כן מודעת לזה כי יצאתי מזה לתקופה אבל זה חזר לצערי. בכל אופן אף אחד לא שם לב והאמת שאני גם מעדיפה שלא ישימו לב

אין לי הפרעות אכילה אבל הכרתי ואני מכירה אנשים שהייתה/יש להם במשך הרבה זמן והם לא אושפזו
אני מבינה מאוד את החלק התחרותי, אבל זה שלא אושפזת לא אומר שאת לא חולה או לא חולה מספיק - זה שאת במצב הרבה יותר גרוע מאדם נורמלי אומר את זה. ומגיע לך לקבל עזרה גם אם את במצב יותר טוב מחלק מהאחרים, כי את עדיין במצב פחות טוב מאדם בריא

מגיל 11 אולי קצת לפני התחילו ההפרעות אכילה. רק לקראת גיל 14 התחילו לשים לב והיועצת בבית הספר עוררה את ההורים שלי והיה גם איום שאם לא יטפלו בי יהיה אשפוז בכפייה.
נכנסתי למעקב ואחר כך לאשפוז יום, הייתי במשקל נמוך, הדופק והברזל שלי צנחו ובעקבות זה רצו להכניס אותי לאשפוז. ההורים לא הסכימו.
עכשיו אני כבר לא בתת משקל, לצערי כרגע אני בעודף משקל אבל מנסה בכל הכוח לא לחזור להקאות/ להרעבה.
עדיין יש קולות בראש וזה קשה כל רגע. מחכה רק לרגע שאשאיר את זה מאחור..

אני סבלתי מהמחלה שנתיים, בשנה האחרונה הצלחתי להחלים בזכות עצמי. שתדעי שהרבה בנות בכלל לא מספרות לאף אחד שהן חולות או שאף אחד לא שם לב. אני חליתי במשך שנתיים בלי שאף אחד ייקח באמת לתשומת ליבו (הרבה שאלו) ולכן לא הגעתי למצב של אשפוז.

לי לקח חצי שנה להגיע לאשפוז. הפרעת אכילה זה לא מירוץ ולא תחרות, כל אחת והסיפור שלה. אין באמת פחות או יותר חולה.

ואי אני מבינה אותך.
קשה לי היום להגיד "הייתי אנורקסית" גם בן אדם שאגיד לו את זה ייצחק לי בפנים או לא יאמין. הבעיה היא שאנשים מאמינים שאנורקסית זאת מישהי שהיא ממש עור ועצמות ומגיעה לאישפוז הם שוכחים שאפשר להיות בתת משקל בלי להראות כך וגם שאפשר להיות אנורקסית בלי להיות בתת משקל בכלל!
בדיוק לפני יומיים דיברתי עם אמא שלי על קארין באומן והיא אמרה שזאת מחלה נוראית, חבל שהיא לא יודעת שאני סבלתי מההפרעה הזאת כמה שנים טובות ובחלקן הייתי ממש על הקצה והיא פשוט לא שמה לב והדחיקה את הדרדרותי.
אני זוכרת כמה רציתי להגיע לאישפוז בשביל שיטפלו בי כי הרגשתי שאני לא מסוגלת בעצמי לצאת מיזה. בסוף יצאתי מיזה בעצמי אבל אז חזרתי לזה שוב ואז יצאתי האם זה אומר שלא הייתי חולה? לא. זה אומר שהיו בי את הכוחות להתמודד עם זה, הייתי צריכה עזרה ולא קיבלתי ובסוף יצאתי מיזה. זה היה מאוד מסוכן וקשה והלוואי והייתי מקבלת עזרה.
מקווה שזה שכתבתי שהייתי חולה (למרות שלא הייתי באשפוז!) עוזר לך איכשהו.
את היית חולה, בדיוק כפי שבן אדם עם סרטן היה חולה סרטן גם לפני שיאבחנו אצלו את המחלה.

הפרעות אכילה לא מסתכמות רק באנורקסיה ואשפוז זאת קשת רחבה של הפרעות מסוגים שונים
אני לצורך העניין התמודדתי הרבה זמן עם התקפי בולמוס ולאחר מכן התחלה של אנורקסיה(למזלי נתפס בזמן) וכיום עדיין מתקשה להתאזן למרות שאני יותר בריאה מלפני כן זה לעולם לא עוזב אותך השאלה אם את שולטת בהפרעה או שההפרעה שולטת בך אף פעם לא מאוחר מדי להתעמק בנושא ולנסות להתאזן