2 תשובות
שואל השאלה:
2. בעיות במעבר ליישובי הקבע המתוכננים
למעלה ממחצית אוכלוסיית הבדואים בנגב מתגוררת כיום ביישובים המתוכננים. נשאלת השאלה: מדוע אחרי 30 שנה עדיין חיים כ- 40% מהבדואים ביישובים הספונטאניים ואינם עוברים ליישובי הקבע המתוכננים? התשובה היא שהמעבר כרוך בקשיים. נציג כמה מהקשיים.
* הבעלות על הקרקעות בעיה סבוכה המהווה מקור לעימותים ולחשדנות בין הבדואים לבין הרשויות הממשלתיות.
מאחר שלרוב הבדואים אין מסמכים המהווים עדות לבעלותם על הקרקעות אלא זכויות היסטוריות בלבד, המבוססות על נדודיהם באזור לאורך הדורות האחרונים, הם מתקשים להוכיח את בעלותם על הקרקעות שעליהן הם יושבים. מדינת ישראל, המעוניינת שתהיה לה בעלות על כל הקרקעות בנגב, מציעה לבדואים פיצוי כספי וקרקע חלופית לבניית בית ביישובים המתוכננים. אך חלק מהבדואים חשים שהפיצוי המוצע אינו מספיק והם אינם מזדרזים להיענות להצעה זו. משפחות שקיבלו מן המדינה אישור לבעלות על הקרקעות, או שהגישו תביעה לבעלות, מתנגדות במיוחד למעבר ליישובים המתוכננים, שכן הן חוששות להפסיד אדמה ופרנסה.
* אופיים של היישובים המתוכננים עירוני והוא זר לאורח החיים הבדואי המסורתי.
חלק מהבדואים אינם עוברים ליישובים המתוכננים בגלל האופי העירוני של יישובים אלה. הם היו מעדיפים לעבור ליישובים מתוכננים בעלי אופי כפרי, הקרוב יותר לאורח החיים הבדואי המסורתי. החיים ביישוב בעל אופי עירוני מרתיעים בדואים רבים גם משום שהם יקרים: הם כרוכים בתשלום של מסים עירוניים ומצריכים רכישה של מוצרים רבים כגון גז לבישול וחשמל במקום עצי הסקה. גם ההיבט החברתי של החיים ביישוב העירוני מרתיע: לעומת היחסים החברתיים ההדוקים שאפיינו את החיים במאהל בעיר יש יותר ניכור ופחות מעורבות, וכל אחד מסתגר בביתו ודואג בעיקר למשפחתו הגרעינית.
* המצב ביישובים המתוכננים קשה.
הבדואים ציפו שביישובים המתוכננים יהיו להם מקומות עבודה ואפשרות להתפרנס, ושירותים ברמה טובה. המצב הקשה במרבית היישובים המתוכננים מרתיע בדואים מהיישובים הספונטאניים מלהצטרף ליישובים המתוכננים.
* לבנות בית, זה עולה הרבה כסף.
ביישובים המתוכננים, כל משפחה בונה בית פרטי על שטח קרקע בנייה שעולה כסף רב. כתוצאה מכך בדואים רבים (בדרך כלל הזוגות הצעירים) שאין להם האמצעים הכספיים הדרושים לבניית בתים כאלה, נאלצים למצוא פתרונות מגורים זמניים ביישובים הספונטאניים. גם בתי קומות, שהם זולים יותר, אינם נבנים ביישובים אלה, מאחר שהבדואים מתנגדים לכך בטענה שבתים כאלה אינם מתאימים לאורח החיים המסורתי.
האתגר של רשויות המדינה הוא שעוד ועוד תושבים בדואים יעברו ליישובי הקבע המתוכננים, וכך יהיה אפשר לספק להם את השירותים הממלכתיים המגיעים להם, כמו כל אזרח במדינה: חינוך, בריאות ורווחה. כדי להגיע לפתרונות מוסכמים, שני הצדדים ממשלת ישראל והבדואים עצמם חותרים לפעול בשיתוף פעולה. ניצנים ראשונים כבר קיימים בשטח: בשנים האחרונות הבדואים ונציגי המימסד משתפים פעולה בתהליכי תכנון וקבלת החלטות לגבי היישובים, מיקומם ואופיים. כך, למשל, ב- 1998 התקבלה החלטת ממשלה על הקמתם של עוד 5 יישובים, ו- 3 מהם כבר מצויים בשלבי תכנון ראשוניים. ביישובים אלה יפותחו ענפי תעסוקה חדשים תיירות ותעשייה לצד מאפיינים כפריים כמו הקמת אזור חקלאי בשולי היישוב למכלאות צאן או לחממות
2. בעיות במעבר ליישובי הקבע המתוכננים
למעלה ממחצית אוכלוסיית הבדואים בנגב מתגוררת כיום ביישובים המתוכננים. נשאלת השאלה: מדוע אחרי 30 שנה עדיין חיים כ- 40% מהבדואים ביישובים הספונטאניים ואינם עוברים ליישובי הקבע המתוכננים? התשובה היא שהמעבר כרוך בקשיים. נציג כמה מהקשיים.
* הבעלות על הקרקעות בעיה סבוכה המהווה מקור לעימותים ולחשדנות בין הבדואים לבין הרשויות הממשלתיות.
מאחר שלרוב הבדואים אין מסמכים המהווים עדות לבעלותם על הקרקעות אלא זכויות היסטוריות בלבד, המבוססות על נדודיהם באזור לאורך הדורות האחרונים, הם מתקשים להוכיח את בעלותם על הקרקעות שעליהן הם יושבים. מדינת ישראל, המעוניינת שתהיה לה בעלות על כל הקרקעות בנגב, מציעה לבדואים פיצוי כספי וקרקע חלופית לבניית בית ביישובים המתוכננים. אך חלק מהבדואים חשים שהפיצוי המוצע אינו מספיק והם אינם מזדרזים להיענות להצעה זו. משפחות שקיבלו מן המדינה אישור לבעלות על הקרקעות, או שהגישו תביעה לבעלות, מתנגדות במיוחד למעבר ליישובים המתוכננים, שכן הן חוששות להפסיד אדמה ופרנסה.
* אופיים של היישובים המתוכננים עירוני והוא זר לאורח החיים הבדואי המסורתי.
חלק מהבדואים אינם עוברים ליישובים המתוכננים בגלל האופי העירוני של יישובים אלה. הם היו מעדיפים לעבור ליישובים מתוכננים בעלי אופי כפרי, הקרוב יותר לאורח החיים הבדואי המסורתי. החיים ביישוב בעל אופי עירוני מרתיעים בדואים רבים גם משום שהם יקרים: הם כרוכים בתשלום של מסים עירוניים ומצריכים רכישה של מוצרים רבים כגון גז לבישול וחשמל במקום עצי הסקה. גם ההיבט החברתי של החיים ביישוב העירוני מרתיע: לעומת היחסים החברתיים ההדוקים שאפיינו את החיים במאהל בעיר יש יותר ניכור ופחות מעורבות, וכל אחד מסתגר בביתו ודואג בעיקר למשפחתו הגרעינית.
* המצב ביישובים המתוכננים קשה.
הבדואים ציפו שביישובים המתוכננים יהיו להם מקומות עבודה ואפשרות להתפרנס, ושירותים ברמה טובה. המצב הקשה במרבית היישובים המתוכננים מרתיע בדואים מהיישובים הספונטאניים מלהצטרף ליישובים המתוכננים.
* לבנות בית, זה עולה הרבה כסף.
ביישובים המתוכננים, כל משפחה בונה בית פרטי על שטח קרקע בנייה שעולה כסף רב. כתוצאה מכך בדואים רבים (בדרך כלל הזוגות הצעירים) שאין להם האמצעים הכספיים הדרושים לבניית בתים כאלה, נאלצים למצוא פתרונות מגורים זמניים ביישובים הספונטאניים. גם בתי קומות, שהם זולים יותר, אינם נבנים ביישובים אלה, מאחר שהבדואים מתנגדים לכך בטענה שבתים כאלה אינם מתאימים לאורח החיים המסורתי.
האתגר של רשויות המדינה הוא שעוד ועוד תושבים בדואים יעברו ליישובי הקבע המתוכננים, וכך יהיה אפשר לספק להם את השירותים הממלכתיים המגיעים להם, כמו כל אזרח במדינה: חינוך, בריאות ורווחה. כדי להגיע לפתרונות מוסכמים, שני הצדדים ממשלת ישראל והבדואים עצמם חותרים לפעול בשיתוף פעולה. ניצנים ראשונים כבר קיימים בשטח: בשנים האחרונות הבדואים ונציגי המימסד משתפים פעולה בתהליכי תכנון וקבלת החלטות לגבי היישובים, מיקומם ואופיים. כך, למשל, ב- 1998 התקבלה החלטת ממשלה על הקמתם של עוד 5 יישובים, ו- 3 מהם כבר מצויים בשלבי תכנון ראשוניים. ביישובים אלה יפותחו ענפי תעסוקה חדשים תיירות ותעשייה לצד מאפיינים כפריים כמו הקמת אזור חקלאי בשולי היישוב למכלאות צאן או לחממות
שואל השאלה:
מה כמה ? כמה שורות זה לא משנה משהו בסיסי
מה כמה ? כמה שורות זה לא משנה משהו בסיסי
באותו הנושא: