קטע כתיבה שכתבתי ממש עכשיו. מה אתם חושבים?

מאז אותו בחור אני לא נותנת לאף אחד להיכנס לי אל הלב.
אולי זה קצת פסימי.
אבל היה לנו קשר אופטימי.
וזה מהר השתנה והוא הפך לאויב.
אהבתי אותו כל כך.
והוא כנראה שגם אהב אבל לא מספיק.
ולא רציתי שזה יגמר.
חשבתי שהוא ממש אוהב.
שלא רוצה להיפרד ושזה לא יהיה כואב.
הוא לא אהב.
וזה כאב.
ומאז? כל אחד הוא האויב.
כשמתחיל להיות רציני אני קצת מתרחקת הם ישר בורחים.
אבל הרוב רק רוצים להיכנס לי אל התחתונים.
ואני באמת לא מבינה איך יש אנשים שמתחתנים.
אולי יש אהבה ושמחה.
אולי תהיה עוד חתונה ומסיבה גדולה.
אבל עכשיו יש רק אכזבה.
אז הייתי תמימה ורק עכשיו אני מבינה.
מי שבאמת אוהב לא עוזב.
מי שבאמת אוהב לא כואב.
מי שבאמת אוהב, אוהב.
כנראה שהכל היו מילים ולא שמתי לב.
אולי בגלל שהלב היה אוהב?
קצת עיוור מאהבה
אך בסוף הוא התאכזב.
אז מאז אותו בחור.
הכל הפך ברור.
מאז אותו בחור.
הכל נהיה יותר שבור.
מאז אותו בחור.