מה ההבדל בין דתי לדתי לאומי?

שואל השאלה:
מי שאל אבל? מי?

דתי זה פשוט ההגדרה של אמונה

אז תגדיר את השאלה שלך יותר טוב שאלה לא מובנת

שואל השאלה:
מה לא מובן כולה שאלתי מה ההבדל בין דתי (אם אתה יודע מה זה וזה שונה מחרדי!) לבין דתי לאומי

אז הנה הסברתי לך

דתי זה בן אדם דתי זה מישהו שיש לו אמונה.

דתי לאומי זה מה שמגדיר את הדת שלך ולאיזה קבוצה אתה משתייך ובמה אתה דוגל. אז הסברתי לך שדתי לאומי מאמינים בתורה ועבודה.

תרבות והשקפת עולם .
דתיים בעד לעשות כל דבר שלא אסור בהלכה והוא טוב בפני עצמו חרדים יותר בעד להסתגר ולאסור דברים שיכולים להשפיע לרעה עליהם לדוגמא לגור רק באיזור חרדי וכו

דתי לאומי דוגל בתורה ועבודה ולא רק תורה

כאילו ההבדל בין חרדי לדתי לאומי זה שהחרדי יושב כל היום ולומד תורה בזמן שהאישה מפרנסת ושומרת על הילדים.

דתי לאומי גם לומד תורה וגם עובד

שואל השאלה:
זו לא השאלה שלי

אין הבדל אבל יש בין חרדי לדתי לאומי

דתי זאת הגדרה לאדם מאמין שמקיים את המצוות (זה כולל גם את הדתיים הלאומיים וגם את החרדים)

דתי לאומי זה אדם דתי שהוא גם ציוני

זה נכון אבל לא מדוייק יש גם חרדים ציוניים
ויש דתיים שממש לא מאמינים בציונות

^לחרדים לאומיים הייתי מוסיף שהם קצת יותר סגורים מדתיים לאומיים

הסבר מצורף


ציטוט משיעור של הרב נבנצל:

על "דתי" ועל "חרדי"
ואגב ברצוני להעיר: עצם ההבחנה המקובלת כיום, בין "דתי" ל"חרדי" - היא פסולה לחלוטין. אם הדבר מסמל רק שמות של מפלגות - אין בכך דבר, אפשר לקרוא למפלגה בכל שם שרוצים. אבל הרי המקור לכינוי "חרד", הוא בתנ"ך. ישעיה הנביא מוכיח את האנשים שאינם שומעים לדבר ה' (ישעיה סו ד): "וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ", ואחר פונה הוא לקבוצה השניה בעם: "שִׁמְעוּ, דְּבַר-יְהוָה, הַחֲרֵדִים, אֶל-דְּבָרוֹ". משמע שאין קבוצה שלישית. הניגוד ל"וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי", הוא באנשים "הַחֲרֵדִים, אֶל-דְּבָרוֹ", אם אינך "חרד על דברי", אם אינך חושש מאי קיום דבר השם, זהו "הרע בעיני". אמנם, אם משהו קורא לעצמו דווקא "דתי", משום שלדעתו "חרדי" אינו מקיים את כל המצוות - ניחא; אין כל קדושה בכינוי או בתואר. אך החושב שאפשר להיות דתי מבלי להיות חרד לדבר ה' - השקפה זו פסולה לחלוטין! אם אתה דתי ואינך חרד לדבר ה', משמע שלא אכפת לך כל כך מדבר השם - אם כן הנך מאותם " הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם". אורח החיים הדתי שלך, הוא מהשפה ולחוץ , זוהי מצות אנשים מלומדה.

לצערי, דומני שאצל חלק מהציבור, הכינוי "דתי" אכן בא כניגוד לחרד לדבר ה'. הכינוי מסמל השקפת עולם, ומכוחה האדם מצהיר שהוא "רק דתי", אבל לא "חרד "לקיים את כל המצוות. יש לו נושאים רבים בחייו להיות חרד מפניהם, ואין הוא יכול להוסיף חרדה ומתח גם מפני השם. לא קיימתי את המצוה בדיוק? לא נורא. מתוך תרי"ג מצוות לקיים את הרוב - זהו הישג מצוין, גם במדינה, איש אינו מקיים את כל החוקים. וכשם שהמדינה לא תיטיב לך כשתקיים את חוקיה, כך גם "לא ייטיב ה'", חלילה. וכמובן שגם להיפך: אם אדם קורא לעצמו "חרדי"- אין זו עדיין "סגולה בדוקה" שבאמת יהא חרד לדבר השם, יכול אדם לקרוא לעצמו "חרדי", פאותיו ארוכות וציציותיו 'בחוץ' - ומעשיו רחוקים מלשקף חרדה מפני השם. צריך להיות באמת חרד מהשם, ולא רק להשתייך למפלגה שבחרה בכך כסמל.

להיות כ"כלי ראשון"
יש כלל בהלכות שבת "כלי שני אינו מבשל". אם התבשיל אינו מונח בכלי הראשון שהיה על האש, אלא הועבר לכלי שני - דפנות הכלי השני יקררו אותו והוא לא יבשל מה שיונח בתוכו. כדי "לבשל" אחרים, כדי להעביר את החום במלוא עוצמתו, כך שהחום יחדור פנימה וירכך את קשיות הלב - יש צורך בחום של כלי ראשון. אם רוצים אנו לחנך את הבנים ליראת ה', אם רוצים שהיראה תגיע אליהם במלוא חומה - צריך שאנו נהיה בבחינת כלי ראשון העומד על האש. יש להעביר את ָ התורה "- ןְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ." כמו "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" "מה להלן" בחורב, "באימה וביראה וברתת ובזיע - אף כאן, באימה וביראה וברתת ובזיע" (דברים ד ט, ברכות כב ע"א). ולמרות שאיננו רואים את הקולות ואת הלפידים - חייבים אנו לחיות את המעמד! להעביר לבנינו ולתלמידינו את ההתרגשות הגדולה לנוכח "והָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם ", כחויה המתרחשת ברגע זה ממש! אחרת, אם הפכנו ל'כלי שני' - 'כלי שני' לא מבשל! אנו שומעים על אחוז גבוה יחסית, של צעירים היוצאים לתרבות רעה חס ושלום, משום שההורים לא "חיממו" את עצמם להיות כ"כלי ראשון". ענין זה, הוא מהסיבות שהנחש פנה לפתות דווקא את חוה ולא את האדם, כי חוה היא 'כלי שני'. האדם דיבר א י ש י ת עם הבורא, וקשה להשפיע עליו, אבל חוה דיברה רק עם האדם, עם 'כלי שני' - עליה קל יותר להשפיע. זוהי גם שיטתו המסורתית של עמלק: " אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", התחיל בקירור היראת שמים. אתה רוצה להיות ירא שמים? בסדר גמור! אבל רק אל תהיה לוהט. וברגע שאתה פושר, הוא יכול להתקרב וליצור אתך מגע, ומשם ואילך הוא כבר "יסתדר" איתך מצויין. מה שקלקלו ה"משכילים" כך היה גם בדור "ההשכלה", שהפילה חללים רוחניים רבים בישראל: כלפי אבי ההשכלה, מנדלסון, אפשר לומר שלא היו טענות גדולות בשטח שמירת המצוות. הוא עצמו היה יהודי שומר מצוות. עיקר ההרס שבמעשיו: צינון יראת השם. הוא הטיף לכך שתוקפן של המצוות אינו מחייב כל כך, אלה רק מנהגים, מסורת, וכדומה, הסביר מנדלסון. ואכן תלמידיו, יצאו כמעט כולם לנצרות, ובני ביתו - שהיו קרובים ביותר ל"מקרר" - יצאו כולם בסופו של דבר לנצרות. אם היו שואלים אותו האם להתנצר - הוא היה דוחה זאת על הסף! אך שוב הוכח, שאי אפשר להעביר אמונה שלא מתוך להט אמיתי. הקירור, היא הטענה המרכזית כלפי מנדלסון . להבדיל, פעם סיפר הגאון החזון איש לתלמידיו, שבא אליו אדם והתלונן שבנו הלומד בישיבה, נעשה 'קיצוני מידי'. הוא מחמיר יותר מידי בהלכות שבת ובשאר הלכות. אותו אב חושב - אמר החזון איש - שלהיות "בינוני" פירושו: מתוך ל"ט המלאכות האסורות בשבת - "בינוני" מקיים חצי, הוא נזהר בעשרים מלאכות... צריך להבין, שתרי"ג המצוות הן מספר החובות המזערי שעל כל יהודי לקיים! מתרי"ג - אי אפשר להפחית. קיימת אמנם מידת חסידות, ומנגד שורת הדין, באופן קיום אותם תרי"ג, אבל מי ששובת בשבת מל"ח מלאכות, ומחליט ש"לעת עתה" יש מלאכה אחת שהוא אינו מקיים - הריהו רשע ומומר לכל התורה כולה!
השקפות כאלו צצות, כשאין מבינים את החיוב לדאוג ששלהבת הדורות הבאים, תעלה מאליה. אחר כך בא שלב הביניים, שאכן צריך לקיים מצוות, אך לא "ממש עד הסוף" - והנטישה הכללית אינה מאחרת לבוא . בני התורה: מעלי השלהבת של הדור! אומר הספרי "בהעלותך את הנרות" מלמד על מעלה, מדרגה, המונחת לפני המנורה, עליה עולה הכהן, ומדליק את הנרות. לאור דברינו הרמז בזה ברור, הרוצה להדליק את המנורה כראוי, צריך קודם לעלות מעלה! לרומם את עצמו, לפני שידליק את אור התורה בנרות ישראל. ברור כשמש שרק בני ישיבה מסוגלים להיות מדליקי הנרות של הדורות הבאים, אין כמותם בבחינת "כלי ראשון" שספג את החום הבא מאש התורה היוקדת בישיבות מדורי דורות. עלינו אפוא לעלות מעֲלה ל ה ת כ ו נ ן להעלאת השלהבת כראוי, ולשם כך להתרומם מעל הקרקע, כי רק כך נצליח בעזרת ה' שתהא השלהבת עולה מאליה.


מקור: "סדר היום בהלכה ובאגדה"