פעם אהבתי את כולם ורציתי להיות חברה של כולם

כן, הגיוני. הייתי מאוד פופולרית בעברי, לאחר מכן עברתי לבית ספר של מנודים חברתית וגיליתי שהקישורים שצריך כדי להתיידד שונים. התחלתי לשנוא אנשים ובני אדם ולהרגיש את העצב בבדידות. אנחנו יצורים חברתיים לצערי וצריך אינטראקציה חברתית מינימלית כדי לשרוד.
ניגשתי לתיכון רנדומלי כל ימי שישי (ט) התיידדתי שם עם אנשים, הצטרפתי לחבורה משם ויש לי חברים.
בבית ספר למנודים חברתיים אני חסרת שווי אבל בחוץ כולם רוצים להיות חברים שלי.
זה עצוב

אןלי חברים פגעו בך או איכזבו אותך או משהו שנגמר שלא רצית שזה יקרה ולמדת לא לסמוך על אנשים ולא להתקרב אליהם מהר ואפילו להתרחק
כנראה משהו מהעבר שפשוט כבר נגמר לך הרצון להתקרב לכולם ולהיות חברה של כולם ולפתח שיחות וזה (וזה שאולי אין לך רצון לא אומר שטוב לך לבד אולי גם רע לך ככה ) אבל תמיד זה תקופות וזה גם לא דבר רע לרצות להיות לבד
זה פשוט נובע ממשהו כנראה

ברור שכן
אם את צריכה משהו אני פה

הגיוני לגמרי, גם אני הייתי כזו בגיל 17