סיפור קצר שכתבתי; תוכלו לתת לי עליו דעה כנה?

בבוקר יום תשיעי, קמה עלמה צעירה ממיטתה, והחליטה שהיום יהיה היום בו תצא לטיול. ולמרות שלא עזבה את ביתה זה מספר שנים, ולמרות ששכחה את כל מה שנמצא מחוץ לחצרה, יצאה בנחישות ובגבורה החוצה לטייל לאורך השדרה בעיר הירוקה-כחולה. היא הסתכלה על המדרכה הורודה שמובילה החוצה מביתה, שסודרה על ידה בצורה לא מאוד מסודרת וסלולה בקו לא בדיוק ישר, וצעדה עליה בביטחון. וכשיצאה משטח ביתה וסוף סוף הגיעה לשדרה המקושטת, התפעלה לראות את כל סוגי האנשים המיוחדים ואת החנויות אשר סוף חסר להן. באותו רחוב אשר טיילה, ישנן חנויות זוהרות ומוארות המוכרות כל דבר שאדם יכול להעלות בראשו. העלמה הצעירה הסתובבה לה, הסתכלה בחנויות, חייכה וצחקה ודיברה עם זרים רבים ולא חששה מדבר. כך נמשך היום, והעלמה הייתה מאוד מרוצה מהיום היפה ומהטיול המוצלח, שלא הייתה בטוחה שאי פעם תרצה לשוב לביתה העגול. הרי כל כך עסוקה ומאושרת הייתה בחוץ, וכל כך אומללה ובודדה הייתה בפנים.
אבל רגעים לא נמשכים לנצח, ולבסוף ירד הערב והאנשים המיוחדים נעלמו והחנויות הזוהרות החשיכו גם הן, ועלמה צעירה נותרה בחוץ לבדה. לאחר שהייה ארוכה ומחשבה ארוכה עוד יותר, הבינה כי עליה לחזור. מוצפת מיומה המאושר ומהחלומות בהקיץ על האנשים המיוחדים שפגשה, העלמה הצעירה החלה לצעוד בחזרה את כל השדרה הצבעונית וחיפשה את המקום שממנו הגיעה בבוקר, אך לא הייתה בטוחה אם רצתה לחזור אליו. היא נעצרה, והתבוננה. לאן תלך?
רבים היו השבילים והדרכים שחיכו מולה; אך באף אחד מהם לא צעדה. היא חששה שאם תבחר בשביל הלא נכון, לא תוכל לחזור. היא הרגישה שמא הצעד הבא יקבע את גורלה ולא תוכל לשנותו - ולא חשבה על העובדה שכרגע אינה מתקדמת כלל. כך בילתה את ימיה מאז - חוששת מהעתיד לבוא אך מתעלמת מהרגע הקיים. היא ניסתה למצוא פיתרון לבעיה הפשוטה - היא חפרה ובנתה ופירקה, עד שבית משולש עמד מולה. אמנם לא אהבה במיוחד היכן נבנה, ולא מצא חן בעינייה גודלה של הגינה, התפשרה העלמה, נכנסה לבית ומאז לא יצאה.

-

אני לא מתה על הסוף, יצא קצת קיטש. אבל אשמח בכל מקרה לקבל דעה כנה ואמיתית. תודה רבה :)