הייתם רוצים לקרוא ספר שזה הפרולוג שלו? (בתיאור)

אני רץ. לא משנה כמה כואבת כל נגיעה של הרגליים שלי ברצפה אני חייב להמשיך. לברוח. לא להסתכל אחורה. הכל מסביב חשוך. החושך עוטף מכל הכיוונים. אני לא רואה כלום.
אני שומע נהמות וצעקות מאחוריי, אבל עדיין לא מסתובב. אני עייף. אני לא יודע כמה זמן אני כבר רץ אבל זה מרגיש כמו נצח.
כולם תמיד אמרו לי שאני היסטרי. שאני מאמין בדברים שלא באמת קיימים. אף אחד לא לוקח אותי ברצינות. אבל אין להם מושג. הם לא מבינים שמה שאני רואה, הוא אמיתי.
אבל זה בסדר. אני רגיל לזה שלא מקשיבים לי. זה לא חדש.
אני ממשיך לרוץ. אני עדיין לא יודע מה יש מאחורי.
כבר התרגלתי לכאב, לפעימות בראש, לדפיקות לב המהירות.
אני לא יודע לאן אני רץ. לשום מקום אולי. ואולי למותי.
אני לא יכול יותר. אני מסתובב.
אני רואה שלוש נשים לבושות בשמלות לבנות שרצות אחריי. הן חיוורות. העניים שלהן סגורות. שיער שחור חלק שנמשך עד המותניים. אני מסתכל על הראש שלהן ורואה שלכולן יש עגילים גדולים ירוקים.
אני מתעורר.