כתבתי על הרגשות שלי.. מישהו יכול להזדהות איתי?

הוא מעצבן אותי ברמה שאני רוצה לשבור למישהו את הפרצוף. אבל לא את שלו. כי אני רןצה אותו. אני רוצה אותו יותר מידי. אני מרגישה אבודה כשהוא לא שם עליי. אבל הוא לא מעצבן בכוונה, הוא פשוט מעצבן, עצם קיומו. למה הייתי חייבת להתאהב דווקא במי שאני לא יכולה לקבל? ולמה אני מרגישה שאני חייבת להיות לידו כמה שיותר?
אתמול במשחק כדורסל בכלל באתי לעודד את הקבוצה השניה. אבל כשראיתי ש*הוא* משחק בקבוצה שנגדנו, מיד הרגשתי מעורערת. חשבתי על לעבוד לקבוצה השניה. אבל לא עברתי. כי ידעתי שהוא לא יעריך את זה. הוא בטח לא שם לב בכלל שבאתי. ולמען האמת - באתי בשבילו. אבל לא ידעתי שהוא משחק. חשבתי שהוא רק עושה את הנקודות על הלוח. אני רק רוצה להיות בחברתו כמה שיותר. אבל הוא כמו סם. ממכר. ככל שאני לידו יותר אני יותר רוצה אותו, יותר רוצה להיות איתו ובחברתו. אבל אסור לי להיות איתו, אם הוא היה רוצה בכלל. הוא המדריך שלי, ואם הוא יהיה איתי - או עם כל חניכה אחרת, יעיפו אותו מההדרכה. אם הוא רק היה שם עליי, אפילו קצת, הייתי מרוצה. הלוואי שהוא היה מרגיש כמוני. אבל הוא לא. אפילו לא קרוב לזה.