אנשים שרוצים כל הזמן לאבחן את עצמם

שואל השאלה:
את זה הבנתי^
מאמינה שיש לזה סיבה קצת יותר עמוקה

אוקיי קודם כל, האבחון נותן לנו אישור וידיעה שמה שקורה לנו הוא אמיתי ונורמלי ושאנחנו לא סתם יוצאים מדעתנו, אין לזה שום קשר לאנשים אחרים ומאיפה לעזאזל הבאת את זה שמי שאין לו הפרעות לא שווה מה נסגר בן אדם

קודם כל להוכיח
וגם בשביל עצמי כי אני תמיד שומרת שברים בבטן אני לא סומכת מספיק על אנשים

שואל השאלה:
^^ תאמיני לי שאני לא סתם אומרת

בשביל לקבל טיפול נראלי
תי נגיד כנראה יש קשב וריכוז כי לכל האחים שלי יש ולאבא שלי ואני שם לב לזה לפעמים אבל לא בא לי טיפול אז אני לא מתאבחן

כי אבחנה רשמית הופך את זה לאמיתי. ואז אני לא מרגישה שאני ממציאה הכל ומגזימה. כי כל הזמן אמרו לי "את לא בדיכאון תפסיקי לדבר שטויות" או "כולנו נלחצים תפסיקי להגזים" ודברים דומים.
ואז לקבל אבחנה רשמית מפסיכיאטר זה באופן זמני הוריד לי אבן מהלב. שזה לא שטויות ואני לא הגזמתי. וכמו שאת חולה בדלקת והולכת לרופא ומקבלת אנטיביוטיקה אז אני גם חולה והמוח שלי חולה וזה לגיטימי.

בשביל לעבור בסיס ואולי לקבל פטור מצהל
סתם ולראות אם באמת יש משהו לא בסדר איתי או שאני סתם מרגיש כל החיים חרא

מרגיש לי שנגעת בשתי נקודות שונות: יש שני סוגי אנשים - יש את האלו שמאבחנים את עצמם כי הם רוצים את האבחון מסיבות כאלה ואחרות ויש את אלו שבאמת מאובחנים כמו שצריך.

אז למה אנשים הופכים את הדברים הקטנים שמוזרים בהם להפרעה נפשית? למה אם קצת מביך להם לגשת לקופאי בסופר אז מיד הם מחליטים שיש להם חרדה חברתית?
לדעתי האישית זה נותן להם תירוץ לפחד ולא להשתפר, הרבה יותר קל להאשים אחרים ולא את עצמך - אז כשאתה מחליט שיש לך הפרעה אתה מאשים את הטבע, את ההפרעה, את הגנים שלך, ולא את ההתנהגות שלך שאתה יכול לעבוד עליו קצת ולשנות (כי הפרעת חרדה חברתית זה הרבה יותר רחב ועמוק מזה).

ולמה הפכו דיכאון למשהו מגניב? למה זה מגניב לבוא לבית ספר ולהגיד שאתה בדיכאון כשהאמת היא שאין לך באמת דיכאון. אתה כנראה קצת עצוב והחלטת בכוחות עצמך שאתה בדיכאון - אבחון עצמי.
למה זה כיף לך להיות בדיכאון?
כי אין לך באמת.

אבל זה סיפור אחר לגמרי כשלמישהו יש את ההפרעות האלו באמת.
וזה חשוב שילכו להתאבחן, לא כי הם משתוקקים להיות בדיכאון ולהחשב "מגניב" או "מעניין" אלא כדי להרגיש שייך.
כדי שתוכל להגיד "יש לי דיכאון" ואתה יודע מה זה אומר בדיוק, אתה יודע איך לטפל בעצמך ואתה יודע מי באותה סירה. שייכות.
בני אדם צריכים להרגיש שייכים, וכשיש להם הפרעה והם עוברים תקופה נוראית הם לרוב לא ירגישו הכי שייכים בחברה הנורמטיבית שלא חווה את אותן הבעיות (או כאלה דומות), אלא ירגישו שייכים לאנשים שמאובחנים עם אותה הפרעה.

אפשר להגיד שאבחון עצמי גם נובע מהרגשה של חוסר שייכות.

עליי אמרו כמעט כל בעיה חברתית שיש וחשבתי ללכת לאבחון אבל אני עוד מעט בן 16 וכשאני חושב על זה אם אני מסוגל להתמודד עם זה אז אבחון זה גם יקר וגם יהרוס לי הפרופיל בצבא

שואל השאלה:
^איך זה קשור אחד לשני?
לא רק מי שיש לו אבחון מקבל עזרה

אבחון עוזר לבנות מסגרת טיפולית למשל טיפול תרופתי/טיפול נפשי
אתה יודע לא כל פסיכולוג מטפל בהכל מהכל יש כל מיני התמחויות בפסיכולוגיה
אם יש לך למשל חרדה אתה לא יכול ללכת למטפל שיודע לטפל רק בדיכאון...

אבחון זה דבר ממש חשוב שלא לכולם יש את הפריוויליגיה לקבל אותו!

וחוץ מזה שזה מאוד חשוב שיהיה שם למה שאתה עובר ושלא תתמודד לבד

כמו למשל תאר לך שיש לך עכשיו כאב ראש מלא מלא זמן
ואתה לא יודע מה זה ואתה לא מבין אבל אתה סובל
ואז אתה הולך לרופא ואומר לך שיש לך מיגרנות ואז הוא רושם לך גם מרשם לכדורים ובלה בלה
קיצר אתה גם מפסיק להרגיש משוגע כי מישהו שמומחה לזה אומר לך מה קורה לך וגם עוזרים לך

תפסיק להתלונן על הדור
פעם היו אנשים שאם היה להם דיכאון הם היו נכנסים לאשפוז כפוי ובכוח היו עושים להם לובוטמיה

אז אנחנו דור של מודעות ושל טיפול והחלמה
וזה מצויין