רק אני חושבת שאנשים מפונקים יתר על המידה?

נשמה אין סיבה שתשווי בינינו לבין אנשים בחול שסובלים זה לא קשור, זה שלהם יש חיים חרא לא אומר שלנו גם יש. כן יש לנו כסף בית חימום אוכל אז מה? אז אנחנו חייבים להיות שמחים? באמשלך

שואל השאלה:
לא אמרתי שמחים אבל אל תוותרו ותראו שיש אנשים שסובלים יותר ממכם אז במקום לבכות ולוותר כמו לוזרים אתם צריכים לקחת את עצמכם בידיים ולהלחם במקום להגיד אוי איזה מסכן אני

ילד שעובר חרם הוא כן מסכן

שואל השאלה:
אבל הוא לא מסכן כל כך לעומת ילד שאין לו חברים כי אין לו בית ספר והוא כל היום עובד בשמש ומת מרעב

זה משנה מה עובר על החיים של ילד שעובד ומת מרעב?
שניהם סובלים, אולי הילד שציינת יותר, אבל זה לא אומר שהילד שהוחרם תריך פשוט להעלים את הרגשות שלו בגלל שיש מי שסובל יותר ממנו

שואל השאלה:
לא להעלים אבל גם לא להשבר ולא ללכת לבית ספר בגלל זה.. צריך להיות חזקים ולהתמיד ללכת לבית ספר למרות הקושי כי אם הילד הרעב היה במקום הילד שמוחרם בבית ספר הוא לא היה מוותר ועובדה שהילדים שמה לא מפונקים בכלל

את ככ צודקת אני מסכימה איתך לגמרי

למדתי שבנאדם שמתנחם תמיד בצער של אחרים תמיד ישאר בנאדם קטן

שואל השאלה:
זה לא להתנחם איך הגעת לזה? את צריכה לקרוא את השאלה שוב כי יש לך קצת חוסר הבנה

שואל השאלה:
זה נקרא פרופורציות אם לא הבנת

את לא יכולה לשפוט אף אחד
חרם זה דבר קשה
גם לחץ כלכלי
אני מסכימה איתך שעדיף לקום על הרגליים ולנסות לצאת מהמצב שלך
אבל אסור להשוות בין קשיים
זה לא תורם לאף אחד

שואל השאלה:
אני עברתי נידוי חברתי שהיה דומה לחרם רק שכולם ביחד לא רצו לדבר איתי ואפילו לשבת לידי.. ועדיין סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות ואני גם סובלת מחרדה חברתית, אוסידי, דיכאון, הפרעת אישיות נמנעת ודה ריאליזציה ודה פרסונליזציה ואין לי חברים כבר חמש שנים בערך ואני כל היום בחדר וגם למשפחה שלי לא אכפת ממני ואני לא מתקשרת עם אנשים בכלל ולא נשברתי..
וכל פעם שקופץ לי סרטון על ילד מסכן ורעב שנמצא על הכביש כדי לבקש כסף אני מרגישה חרא עם עצמי שאני לא עובדת (בת 19 לא בצבא)
ואני באמת מרגישה מפונקת בגלל זה וחלשה ושיש ילדים ברחוב ולי יש קורת גג אני באמת מרגישה חרא עם עצמי אוף אבל מצד שני אני מרגישה כל כך חלשה נפשית כאילו בגלל כל מה שאני סובלת ממנו ואני לא יודעת אם אני מפונקת או לא.. בגלל זה שאלתי את השאלה הזאת.. רציתי לבדוק מה אנשים חושבים..

את לא מפונקת.
תפסיקי להשוות את מה שאת עוברת למה שאחרים עוברים.

שואל השאלה:
כי המשפחה שלי כל הזמן אומרת לי פרופורציות מה תגידי לי על הילד הזה שאיבד את ההורים שלו ואני בגלל זה מרגישה עוד יותר רע עם עצמי שעכשיו אני גם מרגישה רע נפשית וגם לא יכולה לתת לרגשות חולשה לבוא לידי ביטוי כי יש ילדים מסכנים שאין להם הורים ואין להם בית

נו זה אומר שהמשפחה שלך חסרת רגישות יותר מהכל, בעצמך כתבת שלא אכפת להם.

שואל השאלה:
הם אומרים לי שכן אכפת להם.. פשוט יוצא שאני לא אוכלת כבר יומיים בקושי ולאף אחד לא אכפת.. כאילו אין לי כוח להכין לי אפילו סלט.. הם אבל אומרים לי שכן אכפת להם אבל מצד שני שופטים אותי ואומרים לי שאני חלשה ומפונקת

המשפחה שלך יודעת איך כל הדברים שיש לך כמו חרדה חברתית דיכאון משפיעים על התפקוד שלך? אולי הם חושבים שזה סתם כמו עצב כזה

שואל השאלה:
אמרתי להם שיש לי את כל זה והם לא מאמינים שזה כזה חמור והם חושבים שזה חלש ושאני יכולה לתפקד.. אמא שלי כועסת עליי שאני לא מתקשרת לעבודות אבל החרדה חברתית שלי כל כך חזקה וגם הדיכאון וכל מה שאני סובלת בעצם מחליש אותי לעשות את זה

שואל השאלה:
ועוד אמא שלי סבלה מדיכאון פעם ואחותה עזרה לה לסדר את החדר ולי היא אומרת עצלנית שאני לא מסדרת את החדר ושאין לי דיכאון.

אל תשפטי לפני שתיכנסי לנעליים שלהם דמייני לך שכל יום את כמה הולכת לביהס בשביל לחוף מקום הצקות נעילות בשירותים לשפוך עלייך אוכל ושכל הביהס רואה את זה ואז ללכת הביתה לריבים של ההורים או בלי הורים או בלי הורה אחד להיות לבד ולשמור את כל זה לעצמך בלי היכולת לדבר כי אז אתה לא גבר/לא מתמודד "קוסית" ולחיות ככה כל יום נראה אותך שורדת שבוע

שלא נדבר על זה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו כי אנחנו חזקים ולא צריכים מחמאות ודברים כאלה שגבר מקבל במקרה הטוב 3 מחמאות בשנה ובכורה במקרה הרע שלוש פעמים ביום הדיכאון הבדידות לפעמים מחמאה אחת קטנה יכולה להציל חיים

וגם המחשבה שלך שגויה המחשבה שלך היא יש אנשים שיותר רע להם
זה לא מבטל את העובדה שלי רע ולי כואב בפנים

שואל השאלה:
לא שופטת ואיך אתה יודע שלא הייתי שורדת שבוע? מי אתה בכלל?
אני שורדת עם 5 הפרעות נפשיות ואני 24/7 בחדר ואין לי חברים ואני עברתי גם סוג של חרם כמה שנים טובות מי אתה שתגיד לי שלא הייתי שורדת שבוע ממה שקורה לך?

שואל השאלה:
גם לאף אחד לא אכפת ממני וממנים מצפים גם להיות חזקה ואני בת

שואל השאלה:
וגם אני לא פורקת בכלל את מה שעל הלב שלי ולא מטופלת אצל פסיכולוג בכלל כי אין לי יכולת

קודם כך אני לא פה כדי לפגוע אני פה כדי לענות לך על השאלה שלך עם הדעה שלי "ומי אני בכלל" אני מישהו שכיבד את השאלה שלך ונתן לך את הדעה שלו

שואל השאלה:
זה הרגיש לי ששפטת אותי כי תבין אותי אני באמת באמת באמת באמת סובלת ולראות שמישהו כותב לי שלא הייתי שורדת שבוע ממשהו שהוא עובר ובמצב שלי אנשים אמרו לי שהם במקומי היו מוותרים על החיים אז זה קשה לי..

ולגבי מה שאת עוברת אני לא יודע מה את עוברת ולא אכנס לך לחיים שלך זה החיים שלך אבל אם את רוצה יש לי מספרים של תמיכה נפשית פיזית ואפילו מקומות שאתה יכול לגור בהם עם אנשים שיעזרו לך ויתמכו בך

נפשית/פיזית*

מבין אותך אבל את צריכה להבין שלא כולם לרעתך זה יכול לעכל עלייך יותר מצה שאתה חושבת מניסיון

שואל השאלה:
אני כבר בת 19 ואחת מההפרעות הנפשיות שלי זאת חרדה חברתית ככה שאני לא מסוגלת להתקשר לתמיכה נפשית.. אני גם מרגישה חרא עם עצמי כאילו לא מגיע לי לקבל עזרה בגלל המחשבה הדפוקה שיש כאלה שסובלים יותר.... המשפחה שלי הכניסה לי את זה כי אמרו לי פרופורציות יש כאלה שאין להם בית.. ועכשיו אני גם מרגישה רע עם המצב שלי וגם מרגישה רע שרע לי בגלל שיש כאלה סובלים יותר.

שואל השאלה:
כל האנשים כמעט שפגשתי היו לרעתי בגלל זה כבר אני חושבת שתמיד רוצים לפגוע.. סליחה על זה שכתבתי "מי אתה בכלל" הייתי במגננה..

את צריכה לכבד את עצמך יותר אני יודע זה לא תהליך קל אבל הוא חייב לקרות לכולם רע ולכולם קשה בחיים לחלק יותר לחלק פחות אבל זה לא אומר שלאה שפחות לא קשה והמצב שלך זה בכלל לא קל אני הייתי מנסה עד כמה שזה קשה לנסות להיכנס לשיגרה לדבר עם מישהו והכי חשוב לכבד את עצמך

הכל בסדר אני לא כועס אני מבין אותך זה מתסכל נורא להרגיש שכולם נגדך אני פה אם אי פעם תצטרכי משהו שלחי לי הודעה ואשמח לדבר איתך בין אם זה סתם לדבר בשביל להירגע או בין אם זה שיח לפרוק כי רואים ששמרת הרבה בבטן

שואל השאלה:
העניין הוא שקשה לי להכנס לשגרה בעיקר בגלל החרדה החברתית שלי והדה ריאליזציה ודה פרסונליזציה אני מרגישה שאני לא מסוגלת לתפקד בבית אני כל היום במיטה כמעט לא אוכלת ולא שום דבר.. אני כבר שבועיים אומרת לעצמי מחר אתקשר לעבודות מחר כי החרדה גוברת עליי..