תשובה אחת
כן
באותו הנושא:
אשמח לכמה דקות מזמנכם - הייתם קוראים סיפור/ספר על הקונספט של התקציר שהוספתי בפירוט נוסף?
"לצערי זמננו תם, נתראה שבוע הבא באותה השעה".
המשפט הקבוע של הפסיכולוגית מרים לוין לעמית, שממבט פשוט היא ילדה מהפנטת וחייכנית, סוחפת ואופטימית, אבל ככל שמתעמקים בה, מגלים עבר ומחשבה הפוכים ממה שנראית לראשונה במבט חטוף.
הסיפור מתאר את חיה של עמית, לפחות עד כמה שהיא מסוגלת לתאר אותם בעזרת הכוונתה של מרים. כל פגישה חדשה עם מרים היא מגלה עוד דברים חדשים על עצמה, עוד טארומות כבויות בין צללי השכחה וככל שהזמן עובר, ככל שהיא מכירה את עצמה יותר, מצבה רק מדרדר.
"הבן אדם היחיד שנשאר איתנו לאורך כל חיינו זה אנחנו" - אבל מה קורה כאשר אנחנו שונאים את הבן אדם הזה? מה קורה לנו, במחשבותינו ונפשנו כאשר אנחנו שונאים את מי שאנחנו כל כך רוצים להכיר לעומק?
עמית כל חייה הייתה דמות להערצה למי שסביבה, היא הצליחה במה שעשתה ותמיד שמרה על חיוך. עמית הייתה יפייפיה בחיצוניותה ופנימיותה, והמון אנשים כנהוג בחברה המודרנית קנאו בה על כך. עמית חברותית ויש לה המון אנשים שאוהבים ותומכים בה מסביבה - לכאורה, חיה את החיים המושלמים. מזל שזה רק לכאורה, לא? כי אם כך היא לא הייתה לומדת איך להיות בן אדם טוב יותר לזולתה, איך להצליח בחיים ולסנן אנשים שעושים לה רע. היא לא הייתה לומדת איך להתמודד עם עצמה בסיטואציות ואיך לשלוט על המצב בלחץ וחרדה.
עמית, ככל שנגלה בהמשך הסיפור, חוותה המון טראומות והתמודדה עם סיטואציות שבדיעבד, מינוריות ובנאליות, אבל תמיד יסתכלו על החלשים בחברה וירגישו רע בשבילם, לא ינסו להתסכל על מי שנראה בסדר וזאת הבעיה בחברה שלנו לדידי.
בחרתי בקונספט הזה בשביל הסיפור שלי בגלל הרצון לגרום הזדהות עם הדמות הראשית, עם כמה שזה נראה שזה לא אפשרי. מנסיוני המועט למדתי שלכולנו יש את הסודות החשוכים שלנו שעמוק בפנים עיצבו אותנו וגרמו לנו להיות מי שאנחנו.
המטרה שלי היא להעלות מודעות להפרעת דחק פוסט-טראומטית ולתת דרכי התמודדות אליה. בנוסף, ארצה לציין ולפרט למפרע על פגיעה עצמית לא-אובדנית, הפרעות שינה ועוד הפרעות נפשיות שכיחות בקרב בני נוער ומבוגרים.
חשוב לציין, שאין לי שום סמכות פסיכולוגית לאבחון הפרעות וכו', הדברים שאכתוב הם מניסיון אישי שלי ושל קרוביי ולכן הכתיבה שלי היא לא מקור נאמן לאבחון עצמי בהפרעות נפשיות.
המשפט הקבוע של הפסיכולוגית מרים לוין לעמית, שממבט פשוט היא ילדה מהפנטת וחייכנית, סוחפת ואופטימית, אבל ככל שמתעמקים בה, מגלים עבר ומחשבה הפוכים ממה שנראית לראשונה במבט חטוף.
הסיפור מתאר את חיה של עמית, לפחות עד כמה שהיא מסוגלת לתאר אותם בעזרת הכוונתה של מרים. כל פגישה חדשה עם מרים היא מגלה עוד דברים חדשים על עצמה, עוד טארומות כבויות בין צללי השכחה וככל שהזמן עובר, ככל שהיא מכירה את עצמה יותר, מצבה רק מדרדר.
"הבן אדם היחיד שנשאר איתנו לאורך כל חיינו זה אנחנו" - אבל מה קורה כאשר אנחנו שונאים את הבן אדם הזה? מה קורה לנו, במחשבותינו ונפשנו כאשר אנחנו שונאים את מי שאנחנו כל כך רוצים להכיר לעומק?
עמית כל חייה הייתה דמות להערצה למי שסביבה, היא הצליחה במה שעשתה ותמיד שמרה על חיוך. עמית הייתה יפייפיה בחיצוניותה ופנימיותה, והמון אנשים כנהוג בחברה המודרנית קנאו בה על כך. עמית חברותית ויש לה המון אנשים שאוהבים ותומכים בה מסביבה - לכאורה, חיה את החיים המושלמים. מזל שזה רק לכאורה, לא? כי אם כך היא לא הייתה לומדת איך להיות בן אדם טוב יותר לזולתה, איך להצליח בחיים ולסנן אנשים שעושים לה רע. היא לא הייתה לומדת איך להתמודד עם עצמה בסיטואציות ואיך לשלוט על המצב בלחץ וחרדה.
עמית, ככל שנגלה בהמשך הסיפור, חוותה המון טראומות והתמודדה עם סיטואציות שבדיעבד, מינוריות ובנאליות, אבל תמיד יסתכלו על החלשים בחברה וירגישו רע בשבילם, לא ינסו להתסכל על מי שנראה בסדר וזאת הבעיה בחברה שלנו לדידי.
בחרתי בקונספט הזה בשביל הסיפור שלי בגלל הרצון לגרום הזדהות עם הדמות הראשית, עם כמה שזה נראה שזה לא אפשרי. מנסיוני המועט למדתי שלכולנו יש את הסודות החשוכים שלנו שעמוק בפנים עיצבו אותנו וגרמו לנו להיות מי שאנחנו.
המטרה שלי היא להעלות מודעות להפרעת דחק פוסט-טראומטית ולתת דרכי התמודדות אליה. בנוסף, ארצה לציין ולפרט למפרע על פגיעה עצמית לא-אובדנית, הפרעות שינה ועוד הפרעות נפשיות שכיחות בקרב בני נוער ומבוגרים.
חשוב לציין, שאין לי שום סמכות פסיכולוגית לאבחון הפרעות וכו', הדברים שאכתוב הם מניסיון אישי שלי ושל קרוביי ולכן הכתיבה שלי היא לא מקור נאמן לאבחון עצמי בהפרעות נפשיות.
26 בנובמבר 2022, 00:25