למה כל מי שלא מאמין באלוהים נזכר פתאום להתפלל או לחזק את האמונה שלו ברגע שמתחיל לקרות להם דברים רעים

כי האדם זה יצור שאכפת לו רק מעצמו מה לעשות

זה לא נכון, אני לא מאמין וגם בזמנים שלא היה לי טוב, בכלל לא חשבתי על להתפלל. אני לא רואה בזה היגיון/תועלת

זה לא אנשים שלא מאמינים, זה אנשים שמאמינים אבל האמונה לא מתבטאת בחיי היומיום שלהם.
וכשקורה להם דברים רעים הם מחפשים משהו להישען עליו, ויש להם את האמונה.

כי זה נותן לו סיבה להתקרב ועדיף מאוחר מבכלל לא

שואל השאלה:
^^^אני לא מדברת רק על להתפלל פשוט סתם נתתי דוגמא, וגם אחרי זה כתבתי שפתאום נזכרים להתחזק רוחנית פתאום

אז בן אדם כזה שיחק אותה לא מאמין
מי שלא מאמין לא יאמין גם בזמנים קשים מה זה הדבר המגוחך הזה פתאום להתחזק אחרי שאמרת שאתה אתאיסט

^^אני לא לגמרי מסכימה איתך, נטישה של אורח חיים דתי משמעותה הוא לא נטישת האמונה, ולהאמין באמת אין משמעותו לקיים אורח חיים דתי

כשרע לך אתה מבין שיש משהו שגורם לזה לקרות, שיש כוח שגורם לך לחוות את מה שאתה מרגיש\ חווה
וברגעים האלה אתה מבין שיש את הקב"ה אז אתה מתחיל להתפלל אליו, וכשטוב לך בחזרה זה פחות בראש שלך

כי בפעול הם יודעים שיש אלוקים, זה ברור שאין שום אפשרות אחרת, אבל שטוב להם - נח להם להתכחש אליו כי אלוקים מחייב לשמור מצוות.

הם לא מתכחשים אליו, הם בוחרים שלא לקיים מצוות

לא מדובר בכל אחד, יש לא מעט אתאיסטים שגם במצבי קיצון לא התחילו להתפלל.
אך זאת תופעה מאוד קלה להסברה - במצב מצוקה אנחנו עלולים לעשות דברים בלתי־רציונלים, לנסות להתמקח או למצוא דרך להשפיע כשאין לנו איך להשפיע.
אינני אומר שתפילה היא בהכרח חסרת כל רציונליות אך במקרים האלה מדובר בנסיון למצוא דרך לשלוט במצב שבו אין לך שליטה.
יש גרסאות דומות לכך - כמו ילדים שעושים את שיעורי־הבית או מתנהגים יפה במיוחד כדי להתמודד עם טרגדיה "אם אני אסיים את כל השיעורים בזמן סבא יחזור?" ואף מבוגרים לעיתים חווים נסיון 'להתמקח עם העולם', במודה או שלא במודה, כדי להתמודד עם טרגדיה או מצב שבו אין להם שליטה. תפילה לאלוהים היא רק רוצה אחת שבה זה קורה.
כמובן שאין זה מוכיח דבר, זאת אינה התנהגות רציונאלית והיא אינה מוכיחה שעמוק בפנים אתאיסטים מאמינים או משהו כזה.

כי בפנים יודעים את האמת