קטע קצר שכתבתי כתבו מה דעתכם (מבוסס על סיפור אמיתי)

היינו החברים הכי טובים הכרנו מגיל קטן מאוד אני הייתי החנון הסאחי הוא היה הילד המצחיק חסר הטקט. עם הזמן הרגשתי שאני משתנה התדמית שלי קצת השתנתה מאז הייתי פשוט החנון המצחיק והוא היה סתם חסר טקט. עם הזמן התחלתי להתחבר עם החברה המקובלים. אמרתי לו שאני עדיין החבר הכי טוב שלו אבל הוא היה נחשב קצת מוזר אז לידם הוא היה סתם חבר. אחרי כמה זמן ניסיתי לחבר ביינו לבינם, הוא עדיין היה קצת מוזר אז זה עבד עד שהגיעו הבנות. לפעמים הרגשתי מוזר להסתובב לידו אז אמרתי לו שאני רוצה שנדבר במקומות בלי אנשים כי לא בא לי שידעו על מה אנחנו מדברים. הייתה את הפעם ההיא שרבנו עד שזה הגיע לאלימות. לאחר הפעם הזאת לא דיברנו שבוע והתרחקנו. לאחר כמה חודשים נהייתי ממש חלק מהמקובלים בזמן שאני והוא היינו בקושי ידידים. לא רציתי שיראו שאנחנו עדיין חברים אז הקשר לא החזיק מעמד.

מאז אני כבר לא חושב על זה הרבה, יש לי חברים שהם כמו אחים ועוד כמה שהם סתם ידידים.
אבל אני לפעמים רואה את אותו הילד בטלפון בצד או משחק עם עצמו כדורסל ובאותם רגעים אני מרגיש רגשות אשם. אין פעם שלא בא לי לשאול אותו אם הוא רוצה אחד על אחד או סתם לשאול אותו אם הוא רוצה להיפגש, אבל כל פעם יש לי תרוץ אחר למה לא לעשות את זה.