מה דיתכם על מה שכתבתי? (כן זה קצת מדכא אבל אני אדם מדוכא)

אני לא איזה אדם מוכשר ברמות אז אל תרדו עלי יותר מידי

איך זה מרגיש?
זה מרגיל כמו מן ערפל אפרורי מסביבי
הוא עוטף אותי מכל עבר, חודר לתוכי
ערפל מלא בקושי, געגורים וזכרונות
עצב, כעס, אכזבות וחרטות
ואני לא יכולה לנתרחק ממנו, אני לא יכולה לברוח
הוא מהיר יותר ממני גם אם ארוץ מכל הכוח
הוא ישיג אותי ויזכיר לי את הכל
יצבע הכל בשחור, כמו צייר שבידו מכחול
אם רק יכלתי לבקש מהצייר לצייר לי חיוך על הפנים
או לפחות להשתמש בצבעים קצת יותר בהירים
קשת בענן, שמיים, עננים
אבל הוא מחליט ובינתיים הצבע השולט זה שחור
שממשיך להזכיר לי שלא משנה כמה ארצה אני לא יכולה לחזור לאחור
גם אם אתחנן ואבכה ואמרוד
גם אם אסרב להתקדם הזמן לא יעמוד
הוא לא ישאר במקום, הוא ימשיך להתקדם
וישאיר אותי מאחורה ממשיכה להיעלם
ממשיכה לאכזב, ממשיכה לוותר
אבל האמת? אולי זה עדיף כי אין לי כוח יותר