האם המוסר האנושי משתנה לאורך הזמן? וכיצד אנחנו יכולים לקבוע מה מוסרי ומה לא אם הוא משתנה?

לכן קיים המוסר שבתורה שמנחה אותנו. לולא זה המוסר היה משתנה הרבה יותר, כי גם אם מבחינת המוח הדברים היו נראים לנו לא נכונים, עדיין התאווה והרצונות היו מוצאים דרך להשתיק את המוח מה שנקרא. כמו שקרה לדוגמא בשואה... זה דבר לא הגיוני או מוסרי מבחינת המוח, אבל היה להם תאווה להיות הגזע היחיד, הגזע העילאי והתוצאות היו מזוויעות.

מוסר זה דבר אינובדיאלי

המוסר האנושי הטבעי לא משתנה, בעיניי.
אני מתארת לעצמי שבשחר ההיסטוריה לא ידענו על ההשפעות השליליות של מעשים או מאורעות מסוימים ולכן לא פעלנו לפי סט חוקים כמו שאנחנו עושים היום, אבל תמיד היו את הדברים שמהם נמנענו בזכות רתיעה אבולוציונית, והדחף להגן על ביטחון וכבוד האנשים שחשובים לך ועל עצמך הביא אנשים לחוש אמפתיה.
לדוגמא, גם אם בחברות מסוימות היה מקובל לאנוס נשים, אני מאמינה כי זה משום שמצד הגברים לא היתה נכונות לחוש אמפתיה. כדי להרגיש חמלה כלפי אדם אחר אתה חייב לראות אותו כבן אנוש כמותך(עם ההבדלים ביננו), זה היה דבר שבשחר הזמן לא הצלחנו להבין עד הסוף, וזאת למרות שכל אחד יכל לראות את ההשפעות השליליות של אונס על קורבן, לצורך העניין- עדיין רכושניות (ואולי הצורך לשרוד) האדם גברה על כל השאר.
לא פלא שברוב העולם המפותח יש חוקים זהים שנועדו להגן על כל האוכלוסיות מתוך הבנה שכולם בני אדם, מתוך אמפתיה.
הייתי אומרת שהמוסר האנושי תמיד היה קיים, פשוט מעט מאוד אנשים יכלו לראות אותו בתנאים הקיימים. כמו שגרביטציה תמיד היתה קיימת- רק שעד שאדם אחד הכיר בו, כמעט אף אחד אחר לא הצליח.

א. יסוד ושורש המוסר - אינו משתנה אף פעם. אמנם, הדרך להביע אותו - יכולה להשתנות בהתאם למסגרות מסויימות, תקופות ומקומות.
יש הרבה דרכים לבטא דרך אחת, וכל אותם הדרכים רק לעינינו מרובים, אבל הכל אחד באמת, אבל התפישה שלנו תופשת את כך וכך, כדרך שונה מכך וכך. כי אנחנו מקבלים את זה בצורות שונות. אבל הכל אחד הכל גוף אחד במסגרת מוסרית כללית אחת.

ב. אנחנו יכולים לקבוע מהו מעשה מוסרי ומה לא עפ"י המסגרת, התקופה והמקום. ולהתאים את דרכינו עפ"י המאפיינים ההם. כמו לדוגמה ביהדות, שאומרים הרבה בגמרא ובהלכה, אם אנחנו מגיעים למצב ככה וככה, איך לנהוג כדי לעשות רצון השם? אם משה בסכנת חיים בשבת, האם אהרן צריך להזמין אמבולנס או משהו ולחלל שבת או שלא?! תמיד זה ככה. אבל נמצא שגם אם מישהו שמר שבת במקום כלשהו ובמצב כלשהו, ומישהו אחר חילל שבת במקום כלשהו ובמצב כלשהו (סכנת חיים) - על אף דרכיהם השונות, כביכול, שניהם עשו את המעשה הנכון. כי שניהם בשורשם וברצונם - באו במטרה של יסוד המוסר הדתי שלהם, לעשות רצון ה' ית', שהוא יסוד כל הפעולות ואינו משתנה אף פעם, הוא רצונו יתברך האחד כמו שהוא יתברך אחד.

נ.ב. אני תופש מוסר כמשהו אלוקי, אם נניח ואין אלוקים, לדעתי אין מוסר כי המוסר הוא ההצדקה למוסר כפי שאמרו חכמינו, גדול שכרו של העושה את הטוב בגלל שהוא טוב. לכן, לפחות החיפוש אחרי המוסר יכול להיות מוסרי, אבל הוא כבר בא בהנחה שיש מוסר אם כך, כלומר משמעות, שבאה בוודאי מן אלוקים, לכן בא בהנחה שיש אלוקים, אבל אולי הוא מחפש אותה גם אם הוא לא בטוח בקיום אלוקים, ולכן הפעולה המוסרית הנכונה ביותר שהוא ימצא אותה - הוא ללמוד ולחקור. כי אם היא, המשמעות, קיימת והוא לא יודע - הוא לפחות ניסה למצוא אותה. זוהי דעתי.

יש שני סוגי מוסר, מוסר חברתי ומוסר אינדיווידואלי אם אני רוצח פסיכופת החברה רואה את הדברים שאני עושה כלא מוסריים אבל במוסר האישי שלי אני לא רואה עם זה שום בעיה.

המוסר האישי לרוב מתקבע בגיל צעיר עד גיל 10 בערך והמוסר החברתי השתנה הרבה מאוד לאורך ההיסטוריה מכיוון שנוצרו חברות (חברה ברבים) שונות בערכים שלהם