דוסים דתיים ומה שביניהם

אני בא מבית חרדי חזק (לא קהילה קיצונית) ורוצה לצאת בשאלה, הבעיה היא שאני לא יודע כיצד לעשות זאת, מאיפה להתחיל ואיך להתבסס.
מבחינת תרבות ידע וכו' אפשר לומר שאני חילוני לכל דבר, בשנים האחרונות צברתי המון דרך האינטרנט כך שבעוד שלרבים מהיוצאים בשאלה יהיה קושי ואף תמיהה בהסתגלות לתרבות החילונית (דיבור, ידע, מושגים, ניואנסים, קודים חברתיים), מבחינה זו אני די מסודר. אני לא יכול לומר שאני חילוני לכל דבר, למשל עם בנות מעולם לא דיברתי ואין לי שמץ כיצד לפתח שיחה (באינטרנט אני משוחח, לא פנים מול פנים כוונתי..), אז זה כן שיש לי פערים להשלים. אה, ונוסיף את זה שיש לי חרדה חברתית וביטחון עצמי ששואף לאפס, כי למה לא, צרות באות בצרורות, הלא כך?

הסיפור הוא מאד ארוך ואני אחסוך אותו מכם, השורה התחתונה היא שכבר מעל לשנתיים-שלוש אני לא מאמין ובטח ולא מקיים מצוות, התעוררו אצלי הרבה שאלות באמונה, זה יצר מצב שבהדרגה הפסקתי לשמור מצוות. כיום כבר תקופה ארוכה שאני לא שומר שבת, לא מתפלל, לא מניח תפילין, משחית, רואה סרטים, נמצא באינטרנט ובעצם חי כחילוני.
הקושי הוא עצום, כיוון שאני חי חיים כפולים (יהיו שיגדירו אותי כאנוס, זו הגדרה נכונה אבל קשה לי להגיד אותה), מבחוץ אני נראה חרדי לכל דבר ועניין (כלומר מבחינת לבוש), אך בפנים אני מישהו אחר לגמרי. גם אימי ששמה לב להדרדרות "הרוחנית" שלי, לא יודעת עד כמה "עמוק" אני נמצא.
אני רוצה להדגיש שעצם רצוני לצאת לעולם החילוני לא בא ממקום של "תאוות", כי יהיו דתיים שיקפצו ויטענו כי היוצאים בשאלה יוצאים כי הם רוצים בנות, מסיבות, חופש וכו'. אני לא אכחיש שחלק מהדברים הנ''ל נכונים (אם כי ספציפית מועדונים פחות הסגנון שלי חח), אבל אצלי בכל אופן זה בא ממקום פנימי ובוגר של רצון לחיות כפי רצוני, מבלי כפייה דתית.
שנים שאני סוחב את כל הקושי לבד, אני מרגיש שעוד דקה אני נשבר, אני סוחב עוד יום ועוד יום בתחושת החמצה ובזבוז. אף אחד לא מכיר אותי, כולם חושבים שאני "אלף" בעוד אני "בית". זהו סבל יומיומי, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שחייכתי ואני נמצא בדיכאון תמידי (לא מאובחן).

קיצר, לא באתי לפרוק... באתי הנה לקבל עצות. אין לי שום חברים ומכרים, לא מבחוץ ולא מבפנים, כך שאני תקוע. אני גם בא ממשפחה מיוחסת שיש עליה הרבה עיניים (וכסף לא חסר...) כך שזה רק מקשה עליי עוד יותר.