אני מרוסקת נפשית בגלל מקרה במד"א

קוראים לזה פוסט טראומה. את יכולה לקבל על זה פיצויים ולקבל טיפול ראוי.
ממליץ לך לבדוק על זה.

היי, לדעתי אם זה לא עושה לך טוב אל תהיי שם. חבל שתסבלי כל כך מבחינה נפשית.

בכלל לא פשוט להיות במד''א. לעיתים קרובות נצרים בסיטואציות שוברות לב וברגעים בכלל לא פשוטים ונפגשים פנים מול פנים למראות שלא פשוט לראות (מי כמוך יודע). אני בעצמי לא נמצאת במד''א ואני מודה על כל מה שאנשים כמוך עושים. אבל אולי כדאי לך לקחת הפסקה ונגיד להתחיל לפגוש פסיכולוג או פסיכולוגית שיעזרו לך עם התמודדות. את צודקת.אני לא יכולה להבין כמה זה שובר וזה לא פשוט אבל אני יכולה להיות מלאת כבוד ודאגה כלפייך וכלפי עוד כל כך הרבה אנשים אחרים כמוך ועל מה שאתה עושים

אם זה מקרה בגלל שראית דברים מפחידים אז אולי כדאי שתעזבי שם או שתעברי טיפול או שתתנדבי במוקד או דברים אחרים שאין דם
אם זה בגלל הטרדה או משהו כזה אז מציע לך לדבר אם מישהו קרוב וגדול שמבין אל תפחדי זה רק יעשה לך טוב בכל מקרה בהצלחה ותשמרי על עצמך

אני ממש מצטערת לשמוע שאת מרגישה מרוסקת ממקרה שהיית בו
זה לא פשוט להיות במדא, זה להיות עם הרבה אחריות על הכתפיים.
אני מתנדבת במדא ואת מוזמנת לדבר איתי ולפרוק במידה ותרגישי בנוח, אבל נשמע שהיה לך מקרה שהוא עבר את גבול החוסן הנפשי ואולי כדאי לעשות הפסקה ולשקול מחדש את עניין ההתנדבות.
מאוד חשוב שלא תשאירי את המקרה איתך, תמצאי חברים במד"א לדבר על זה, אולי עם האחראית נוער ולהתייעץ מה לעשות בנושא.

מי שלא מתנדב במדא באמת לא יבין את המטען שחוזר איתנו הביתה אחרי מקרה קשה, המחשבות האלה אחרי המשמרת "מה יכולתי לעשות טוב יותר ואיך יכולתי לעזור יותר" ולפעמים זה גם נגרר לסיוטים מתמשכים ומחשבות שלא נפסקות על מקרים שלא מצליחים לצאת מהראש.
מעומק הלב אני ממליצה לך למצוא מישהו לדבר איתו, לעשות הפסקה, ובמידת הצורך לפנות לעזרה יותר מקצועית ואולי לשקול להפסיק התנדבות.
מלמדים תמיד שהדבר הראשון זה בטיחות, וחלק מהבטיחות זה גם המצב הנפשי שלנו בתור מטפלים ואסור להזניח את זה.

אולי זה פשוט לא בשבילך

היי,
נראה שאת חשה תחושת נתק. כאילו החיים בחוץ מתרחשים, זזים, צוהלים ואצלך בפנים, הכל נעצר. נשמע שאת מרגישה מיואשת.. מבוהלת.. אולי גם מפוחדת.. אני יכולה רק לדמיין לעצמי כמה מתסכל זה מרגיש. החוויה שאת מספרת נשמעת כמו ים סוער שאין באופק שלו חוף מבטחים.
יקרה, מדברייך מסיקה שלפעמים מרגיש כאילו את נלחמת בתחנות רוח, כאילו המילים שלך לא מצליחות להעביר את עוצמת הכאב וכמה שזה יכול לתסכל.. נראה שלא קל להישאר עם התחושות האלה לבד. ייתכן שיש מישהו שיוכל להיות שם למענך לאוזן קשבת, שניתן יהיה לשתף בתחושות שאת חווה..
אני מתנדבת באתר סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ואני מזמינה אותך לצ'אט האנונימי, בו תוכלי, אם תרצי בכך, לשתף את אחד המתנדבים ולקבל יחס חם, תומך ולא שיפוטי.
מחכים לך...
שלך,
מתנדבת סה"ר

תתקשרי לעמותת עזרה נפשית אם את מרגישה שזה יכול לעזור לך, אני בטוחה שהם יעזרו לך ותוכלי לשתף הכל בלי שפיטות.

מישהו פצוע? מראות קשים.
לא שאני מבינה בזה משהו אני לא במדא. אבל חלק מלהיות בזה זה לסבול מראות קשים יום יום. ככה זה די עובד. צריך לבדוק שאתה יודע להתמודד עם זה לא מתאים לכולם.

מצטערת לשמוע אהובה
מדא זה לא לכולם, יש שם מראות קשים וזה טבעי להרגיש ככה. אולי תשקלי מחדש את ההתנדבות שלך שם.