מה הגישה שלכם לחיים?

"אלא אם למישהו כמוך יהיה אכפת, שום דבר לא ישתפר, אפילו לא קצת" -דוקטור סוס

במקרה הכי הכי גרוע, אני אמות
yolo

מה זה משנה, גם ככה מתים.

יהיה לך שקט רק בקבר

אל תאכל יאכלו אותך

שהכל מטומטם ולכן הכל מיותר ולכן עושה מה שבא לי כי הכל ארעי, זמני וחסר משמעות. להנות מהמומנט של החיים שנותרו לנו בנתיים.
זה נשמע פסימי אבל זה נותן שקט ושלווה, הידיעה... שאין כלום :)

מה שלא הורג מחשל

לעשות חיים מהחיים כי מהחיים בחיים לא יוצאים חיים

לשנוא את עצמי כדי שאשתפק

התנא האלוקי בן זומא תמיד עורר בי יראה אדירה, התחברתי מאז ומעולם לטראגיות שלו כאדם שמנסה להכנס אל הקודש ונכשל (ע' חגיגה טו ע"א).

כשקראתי מימרות של אותו חכם אדיר ראיתי עד כמה הוא ניסח ונתן צורה לערכים שעליהם רציתי לחיות מאז ומעולם, אצטט:

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם, איזהו גבור? הכובש את יצרו, איזהו עשיר? השמח בחלקו, איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (אבות ד, א),

"אורח טוב מהוא אומר? זכור בעל הבית לטוב. כמה מיני יינות הביא לפנינו, כמה מיני חתיכות הביא לפנינו, כמה מיני גלוסקאות הביא לפנינו, כל שעשה לא עשה אלא בשבילי. אבל אורח רע מהוא אומר? וכי מה אכלתי לו, פת אחת אכלתי לו, כוס אחת שתיתי לו, כל מה שעשה עשה לצורך אשתו ובניו" (ברכות ו, ב),

"ברוך מי שברא את אלו לשמשני. כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת, עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אלו לפני" (שם, שם).

כאשר מעמיקים במימרות הללו, ולא מתבוננים בהן מקופיא, אלו אוצר בלתי נדלה של חוכמה (אתן הרמז דק: ע' מוה"נ א, ע"ב), אפשר לשאוב משם ללא כל הפסק כמעיין המתגבר (ובכלל, כל משנה שהכיתי בה עם פטיש הקושיות לברור המוץ מן הבר מצאתי בה עמקות אינסופית ממש, אני יכול לשקוע ימים שלמים במשנה אחת ולעבור הלאה רק בשביל להשיג עוד חוכמה. לדעתי מדובר ביצירה הנעלית ביותר שהעם היהודי הוציא מלבד התנ"ך שאליו אני פוחד לגשת).