אפשר חוות דעת על קטע כתיבה?

ברגע אחד, באש הלהבות היא הייתה צריכה להחליט.
עינייה הירוקות והבוהקות התמלאו בהיסוס, שפתייה ננשכו בניסיון להתרכז. בוחרת בין רגע מה יהיה עתידה.. ללכת ללמוד בקולג' או להתחתן עם אהוב ליבה. או שניהם. גבותיה המעודנות החלו להשתחרר, עינייה נעצמו. היא ניסתה לברוח, רצה בין הצבעים, הזכרונות, הרגשות, יודעת מה מצפים ממנה.
היא מועדת, ופניה הלבנות מוכתמות בצבעים ססגוניים, מאירים לה את הדרך. חשיבתה תהפוך לברורה יותר עכשיו. היא מתנתקת, העולם מתחיל להתהפך. מנסה לחמוק מהמכשולים, לא ליפול למרגלות הצבעים שוב. להשאר בהירה. לפתע עינייה נפתחות, שפתייה נעות בצורה השמיימית שמעידה על המילה "כן". הלהבות צולות את ליבה, משאירות כווית. היא יודעת שאין מקום לחרטה, ועכשיו זאת רק היא והוא. שניהם. זוג יונים בלילה הקר.
הם נעטפים אחד בשני, מתנחמים. מבינים שעכשיו כל חייהם יהיו הנפשות התאומות של זו וזה.
"כלת ההרפתקאות.." זה השם שהוענק לנערה האדמונית, אהבתה הייתה אין סופית.
ראשיהם התקרבו, הם הביטו במבט עם ניצוץ ילדותי, תמים. לא השחילו מילה, רק התקרבו לנשיקה עדינה לאור ירח. וככה, היא הניחה את ראשה על כתפו ועצמה את עינייה, היא הרגישה בטוחה. ישבו מכורבלים, ונרדמו. הכוויות מתחילות להירפא, היא מצאה נחמה מסויימת שהפכה לתרופה. אבל במובן מסויים היא הרגישה שקיצצו את כנפייה, הלבנות כאור הירח, שעזרו לה לברוח לחלום בהקיץ ותהיות צבעוניות. לאחר זמן מה היא מצאה את עצמה בהינומה, שהזכירה לה את הנוצות מהכנפיים שקוצצו. ידיים אלגנטיות מחזיקות ונוגעות, עולות למעלה ההר, צלילי המים הזורמים. היא האמינה שחתונה ערכית יותר במקום שבו המרחב גדול יותר לדימיון, כלל האצבע שלה שסוחב אותה מילדותה.