מה אתם חושבים שהיה קורה אם ההורים שלכם היו יודעים כל פעם שאתם בוכים בחדר? (כאילו מנטל ברייק דאון)

עוזרים לי

כלום, לא נראלי שאכפת להם.

הם היו מחפשים מה הגורם ואיך לעזור

מי בוכה מה אני אפס?
אמא שלי הייתה עוזרת או לפחות מנסה.

דואגים לי הרבה יותר, יותר מדי.

טוב אז אני יודעת שכשאמא שלי הייתה צעירה היא הייתה בדיכאון והיא כל הזמן אומרת לי "אני לא מבינה איך יצאה לי בת כזאת! בלי בעיות בחיים" היא כיאילו כל כך מאושרת. אבל זה כי היא לא ראתה אותי בחיים בהתקפי חרדה... בכי... או סי די....
כשהייתי ממש קטנה והייתי כועסת ובוכה היא לא הייתה מתאפקת והייתה צוחקת לי בפנים . כי זה חמוד לראות ילדה קטנה כועסת אבל זה גרם לכך שעד היום אני לא בוכה ליד אנשים. היא תמיד הייתה קרה ולא ידעה כל כך להתמודד עם סיטואציות רגשיות אז פשוט חסכתי את זה ממנה. לדעתי אם היא תראה אותי ככה היא כן תבין כי אני יודעת שגם היא הייתה באותו מצב בעבר אבל היא לא תדע איך להתמודד עם הסיטואציה ופשוט תשאיר אותי לבד . מה שבשבילי הסיטואציה הטובה ביותר כי כמו שכבר ציינתי כשאנשים נמצאים לידי זה רק מחמיר. וכנראה שהיא תרצה לדבר על זה אבל לא תדע איך או מה להגיד אז היא פשוט תשיג איש מקצוע שיעשה את זה במקומה. כסף לא חסר לה וכן אכפת לה ממני היא פשוט לא יודעת איך לעשות את זה בעצמה.

אבא שלי. אני לא בטוחה שהוא יודע בכלל מה זה התקף חרדה ושזה אפשרי לבכות ללא סיבה הוא היה מחפש סיבה והיה רב איתי שאני לא מספרת לו את הסיבה כי הוא "אבא שלי והוא צריך לדעת". אבא שלי הוא אדם טוב סך הכל אבל יש רגעים שבהם הוא דואג ונלחץ ואז הוא נהיה כועס וזה לא נעים. לדעתי הוא היה קורא לאמא שלי חח

כנראה שהם היו מתעצבנים ולא מבינים את זה