מה דעתכם על הכתיבה? הערות יתקבלו בברכה

דמעות של דיו על הדף:

הבחירה נעשתה ואין דרך חזרה.
שלווה נפשית הייתה תקווה,
נצחון שיוביל לאושר,
או סגירת מעגל שתהיה ביושר.

הבעיה הייתה חוסר הבנה,
מהמילים שנאמרו ומהפעולה שנעשתה,
פתאום, צעד תמים, מתוך נסיון להבין,
הפך להיות החרטה הכי גדולה, יגעת ומצאת תאמין...

ולפתע הינך חסר אונים,
היגון מורגש עמוק מבפנים.
הכאב מהכאב נועץ את טלפיו,
איך מפעולה אחת נשבר לב כה רחב?

לבכות ולשחרר כמובן אינו אפשרי,
נשאר נסיון להתנהג כרגיל למרות שהכל טרי...
חיוך מבדיחה, ונסיון את החבר לעודד,
אך האמת היא, שלהיות חלול, בלית ברירה זה מבודד.

ואז ניגשים, שואלים מה קרה?
ומפחד אתה לענות שכולך רע,
מודה אמנם שהכל הוא באשמתך,
שכאב התווסף בעולם אך ורק בגללך.

והנך עייף ויגע, ללא כוח למהותך,
ללא כוח לשמוע עצות לעודד אותך.
וחושק אתה נטו לבכות,
לפרוק ולהוציא את כל התהיות.

לחבק את הכרית ולא לשחרר,
אז אתה מנסה, לוקח את הזמן, ולא ממהר,
אך כמובן שזה לא עוזר,
רק גורם לתחושה, לדמיון, הכל להישבר.

ואתה צועק מבפנים, זה אמיתי ויפהפה,
אך הצעקות רק גורמת להכל להיות יותר קשה.

ואתה מנסה הו כמה שאתה מנסה,
ועדיין, זה באמת לא משנה,
לסלוח לעצמך, כבר אינך יכול,
הרצון שלך הוא לקחת את המכחול,
ולהתיז ולהרוס את הציור היפה,
הרי לאמת אמיתיתה כולם אומרים שהוא פאסה...

ועכשיו את הציור ההרוס ומרוסק,
שולח אתה, ביחד עם הלב, אל עבר המרחק...