אני במשבר קיומי כבר כמה חודשים, איך יוצאים מזה?

לאט לאט אני מניח. לחשוב יותר אופטימי ולהוקיר תודה, ולהנות מהרגעים הקטנים בחיים. נשמע פשוט אבל דורש מאמץ.

מה המשבר? למה את חיה?
כי ההורים שלך הביאו אותך. ואת צריכה לעשות מטרה מסויימת לפני שתחזרי חזרה לעפר.

תספר את זה למישהו,
או שתכתוב אבל תפרט את כל הסיפור.
ידיד נפש עושה פלאים.
ועוד משהו, תשכב על הבטן בלילה
ותכנס לאבל כבד, עד שהאבל יסתיים,
גם אם זה יהיה הרבה זמן זה בסדר.
בבוקר תחוש משוחרר יותר

הייתי מחכה עשור או שתיים כדי שתהיה לי תשובה מספקת לשאלתך ואז לחזור לסטיפס לחפש את השאלה ולענות עליה, כל זאת אילולא המגבלה הטכנית- אי אפשר לענות על שאלה שעבר 45 יום מרגע שאילתה (כמדומני, אולי 30 יום תקנו אותי במידה ואני טועה). למרבה האירוניה מגבלה זו לטענת מערכת האתר היא "אי רלוונטיות", הרי שאם עבר זמן מסויים ולא התקבלו תשובות- בין אם שואל/ת השאלה הסתדרו ובין אם לא הם יכולים לשאול בשנית. בכל אופן, את התשובה לחיים היקום וכל השאר אין בידי והאמת די התייאשתי מלמצוא אותה, אך הגעתי למסקנה שלחשוב יותר מידי זה לא בריא. עכשיו, ברור שללא יכולת החשיבה כלום לא היה מתקדם כך שהחשיבה היא הכרחית ואף מועילה, הנקודה היא שכאשר אנו חושבים יותר מידי על עצם קיומנו בעולם, על מה המטרה והאם בכלל יש אחת כזאת וכו', כשאנחנו חושבים יותר מידי על דברים שהמוח לא יכול להתמודד איתם, על דברים שהם מעבר להבנה והקליטה שלנו, מה שקורה זה שאנחנו מתחרפנים, ובצדק. לפעמים צריך לדעת להרפות, זה תרופה לכל דבר. להרפות, להניח לזה, ולהפסיק לחשוב על מה שהיה או מה שיהיה ופשוט להתעסק בהווה ולחיות את הרגע. וזה לא פשוט, זה עבודה, אך עבודה שמשתלמת בסופה. אותו דבר נכון גם לגבי אנשים שחושבים אלף פעם על כל פעולה, משפט, מילה, יציאה, וזה הורס את החיים (אומר את זה בתור אחד כזה..), צריך ללמוד להשתמש במוח ובחשיבה במקומות הנכונים, ולא באופן שמזיק לנו להתקדם וליהנות ולהצליח ולהשיג מה שאנחנו רוצים בחיים.

אם זה שאלה פלוסופית, אז אני ממליץ על הרב נויגרשל, והרב חגי לונדין, גם הרב זמיר כהן הוא אלוף, ויש לרבנים מה לחדש לנו, ההגיון שייך לכולם, והם מצטטים חוקרים ומדענים

פעם ראיתי משפט מאוד יפה כאן:
"ככה זה.
אנשים מבלים את חייהם בחיפוש אחר מהות החיים, מחכים לדבר הזה שחסר, שיעשה אותנו למאושרים.
ואולי התשובה היא שלחיים אין מהות, שאת החיים פשוט חיים.
ואולי אם פשוט נחייה, נוכל לומר סוף סוף שלחיינו היה טעם."

משבר קיומי, את שואלת שוב ושוב מה הטעם בחיים?

שואל השאלה:
האמת שאני כן מרגישה שאני חייה בהווה, אבל כאן גם בדיוק הבעיה...

מצד אחד כשמסתכלים על כך שהתוצאה היא תמיד תהיה מוות, רואים שאין טעם בחיים.

אבל מצד שני, אנחנו לא אמורים להסתכל על התוצאה, אלא על התהליך.

אבל כשאתה כל כך נהנה מהתהליך, אתה מתחיל לפחד למות... ושכל זה יגמר.

ואז אתה שוב לא רואה טעם לחיות (ולחיות באשלייה שהכל נהדר ונהנים מהרגע).

ואתה מתחיל לתהות האם הכל לחינם... אבל אז גם אתה מנסה ליהנות בשביל שזה לא יהיה.

ואז אתה שוב נזכר שאתה תמות ולא תזכור, תרגיש או תתקיים.

שואל השאלה:
אני קצת תקועה בלופ חחח

ציירת את זה ממש מעניין-
"אם נולדנו למות, אז מה הטעם בחיים".

לי נראה שרוב האנשים בעולם מנסים לחמוק מהשאלה, המרדף אחר עושר, תענוגות, סקס, כבוד, כסף, שליטה והשכלה- משמשים לנו כמפלט.

השאלה "לשם מה אני חי" ממררת את חיי האדם, מה אם אין לה תשובה בכלל, אולי עדיף לזנוח אותה לגמרי?

מרגע היוולדותם של בני האדם, קופצים מדבר לדבר, מתענוג אחד לאחר, מסיחים את דעתם של עצמם, מתוכנתים לחיות כמו הסביבה שלהם מה שנקרא "תרבות", עד שיום אחד מגיע משבר פנימי ונמאס. שום דבר כבר לא מספק את הרצונות האגואיסטיים שלי.

בלימוד החכמה לשאלה "מה הטעם בחיים" לומדים שיש מציאות הרבה יותר גדולה, מהמציאות המוגבלת שאנחנו יכולים עם 5 החושים.

אלו שכתבו את החכמה הגיעו להרגשה ולהשגת המציאות כולה. הם חיו בעולם הזה, ובמקביל הרגישו כל מה שקורה עם הנשמות כולן, ולא היה עבורם שום הבדל בין הימצאותם בעולם הזה, בגוף הפיזי, לבין הימצאותם כנשמה בלבד. כלומר, לא הייתה להם כל בעיה להזדהות עם הגוף או עם הנשמה. בזמן החיים ולאחר המוות.

אולי זה נשמע כמו קלישאה ישנה, אבל זו האמת. האדם נמצא בעולם הזה כדי לעשות תיקון מסוים על עצמו, ותוצאת התיקון תהיה שיגיע למצב שבו חייו, בין שיהיו בגוף ובין שיהיו ללא גוף, לא יהיה כל הבדל ביניהם. הגוף הפיזי שכרגע מסתיר את המימד הרוחני, לא יהווה מחיצה, והוא ירגיש גם את המציאות הרוחנית וגם את המציאות הגשמית ממש כמציאות אחת. זו תהיה עבורו מערכת אחת, שבה מתלבשים העולם הזה והעולם העליון זה בזה.

האדם צריך להגיע למצב שבו העולמות כולם פתוחים בפניו. כל הייסורים שהוא מרגיש בחייו מטרתם לעורר בו את השאלה: "מה הטעם בחיים".

ולחייב אותו לגלות את כל המציאות, את כל העולמות העליונים. ועל ידי כך שישלוט בהם, יכיר אותם, ולפי גודל הכרתו, לפי גודל הרגשת המציאות שלו, יתחיל לשלוט בגורל ולקחת חלק פעיל ומועיל במציאות כולה.

במקום להגיב למציאות, פעם אחת להיות עצוב, ואז להיות שמח, לפי מה שקורה בחיי,
להיות חלק מהסיבה, ולשלוט בתוצאות.

מצחיק לחשוב שחיינו מסודרים בצורה כזו, שעד שילד לא מתפתח בשכלו, הטבע לא מעניק לו כוח.

אלא אך ורק לפי מידת התפתחותו השכלית הוא נעשה בעל כוחות. לדוגמה תינוק עדיין לא יכול ללכת, אם הטבע היה מעניק לו כוח ללכת, עם רמת התפתחותו היה פוגע בעצמו, היה חוצה את הכביש ללא הבחנה במכוניות למשל. תינוק לא מסוגל ללכת משום שכוחותיו הגופניים ושכלו לא יהיו מאוזנים זה כנגד זה, באופן כזה שהשכל יעזור לגוף והגוף לא יגרום לעצמו נזק.

כך הוא הדבר גם ברוחניות. מדוע האדם לא מסוגל להרגיש כבר עכשיו את העולם הרוחני? משום שאינו יכול לחיות בו, להתקיים בו ביעילות, ולפיכך, אם יאפשרו לו להיכנס לעולם הרוחני כעת, הוא מאוד יזיק לעצמו ולאחרים. לכן ישנו "זמן ההכנה", ובו על האדם להגיע, על ידי לימוד החכמה למצב שבו הימצאות בעולם הרוחני, חיים בו והשתלבות בו יהיו עבורו הדבר החשוב ביותר, על פני כל החשבונות הגשמיים והאגואיסטים שלו.

להתאבד

שואל השאלה:
^תודה -_-

למה להתאבד אם גם ככה מתים,
את פשוט מקדימה את המוות...

לפחות תחיי קצת לפני

שואל השאלה:
יש משפט מאוד קיטשי שאומר:

חייך כל עוד יש לך שיניים
ותחייה כל עוד אתה חיי