פסקה שכתבתי לספרות, אשמח לדעתכם

החלק שמצאתי בי שאני הכי אוהבת הוא העיניים שלי, לא כי הן גדולות ושקדיות, לא כי יש בהן מכלול רב של גווני ירוק וחום לא כי הן תמיד זוהרות, אלא בגלל מה שהן רואות. או יותר נכון מה שהן "בוחרות" לראות.
תמיד ידעתי שמבט אחד מספיק כדי לכבוש אדם, כדי לגרום לו לזכור אותך לנצח.
עיניים רואות אך גם מדברות, הן יודעות יותר טוב מכל חלק אחר בגופי מה אני הכי רוצה, צריכה, או אפילו חייבת.
אהבה ממבט ראשון, התופעה המיוחדת ביותר שאפשר לחוות, מבט אחד מספיק כדי שהלב יחסיר פעימה, ובאוצו הרגע הבנת שאתה "אוהב", העיניים שלך בחרו לאהוב.

האנשים המסכונים ביותר הם אלו שידעו לקרוא אותך דרך העיניים שלך, אלה שידעו לראות את כל מה שהנפש מחביאה ומסתירה, את כל מה שעברת, את כל הקשיים שהתמודדת איתם, אולי גם את אלו שלא.. העיניים רואות את מה שהשפתיים חוששות לומר.

הכאב שאנו חווים אנחנו מחביאים דרך החיוך או הצחוק אבל העיניים הבוהקות שלנו ימשיכו לבהוק ימשיכו להחזיק עמוק בפנים את הדמעות בזמן שהחיוך נשאר על הפרצוף, בזמן שהצחוק ממשיך להתגלגל. בזמן שהמסיכה המחויכת והיפה על הפרצוף שלנו יש לנו זוג עיניים שיסגירו אותנו, עיניים ריקות מתוכן שרק רוצות להתמלאות בכל הטוב שהעולם הזה יכול להציע. האנשים שיראו את הכאב שלך למרות השמחה השקרנית הם המסכונים ביותר.
אלה שתמיד ידעו, אלה שבכל מבט שלהם אתה תראה את החיים שלך, אלה שבכל מבט אתה תראה את מה שאף אחד לא צריך לראות, את מה שהיה לך הכי חשוב להסתיר.
העיניים שלנו משקפות את הנפש שלנו, את הכאב שלנו, את הרגשות שלנו, השמחה, האושר, הכעס התסכול.

אני אוהבת את העיניים שלי כי הן מסוכנות, הן אלו שקשר עין לא מפחיד אותן, הן אלו שיעמיקו במבטים של אחרים כדי "לראות", הן אלו שיזהו דמעות שרק רוצות לצאת החוצה אבל לא מצליחות, הן אלו שגרמו לי לבחור מה לראות, הן אלו סיסללו לי את "השביל" בו אצעד עד סוף ימי.