מצאתי פרולוג שכתבתי לפני 3 שנים במגירה, מה דעתכם עליו? אני חושבת לפתח אותו לסיפור

תומי תמיד חשב שזה אפשרי, אבל הפעם התוכנית שלו נהרסה. בשנייה האחרונה חלף מסוק מתחתיו ובלם את הנחיתה, אך לפני שהספיק להבין מה קורה ולסדר את נשימותיו לצידה, נפתח חלון המסוק.
תומי שיחרר צווחה קלושה ונצמד לפני השטח של המסוק שהיה הדבר היחיד שהפריד בינו לבין השמים. הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שכל אצבעותיו יחליקו בכל רגע ויפגישו אותו עם הסוף שלו.
"כריסטי!" הוא צעק. "תעזרי לי!" התחנן. "בבקשה!" הוא הציץ בה, בתקווה שתושיט לו את ידה בעודו נקרע באוויר. הזרועות שיצאו מהחלון והפילו אותו עכשיו התגלו לנגד עיניו בצורה ברורה יותר, דמות של ילד עם שיער שטני. שחור מעט, הביט בו בעיניו הכהות, תומי מעולם לא ראה אותו לפני כן, וברגע שכריסטי תרים אותו בחזרה למסוק קיווה שיראה אתו מקרוב, יתעמת איתו על שניסה להרוג אותו ולהשליך אותו מהמסוק. אבל רגע לפני שתומי התייצב שוב על פני השטח, ידה של כריסטי נשלחה לעברו וניתקה את אצבעותיו.
הוא עצר. נשימתו נעתקה בהלם. עצם את עיניו כשהוא צלל אל מותו.
כריסטי בגדה בו, אבל היא רק חייכה לעברו.