אני מותשת מזה כבר (פריקה, טיפה ארוך)

אני מתחרטת. על כל מילה כל תנועה כל הודעה כל תקשורת וכל שיחה. אני חושבת אחר כך שעה מה יכולתי לעשות אחרת וכמה פשוט הכל קרה הכי נורא שאפשר. וגם אם תהיה פעם הבאה, שיעור הבא, מפגש הבא אז זה שוב קורה ככה. כאילו ברגע האמת הראש שלי נוטש אותי וחוזר רק שעות אחר כך כדי להציק.
לדוגמא.. אפילו עכשיו בדקתי משהו בקבוצה של הכיתה וראיתי שכתבתי שם די הרבה ועכשיו אני מרגישה חופרת ומתחנפת. למה כתבתי? זה לא עוזר לאף אחד בחיים וזה סתם נותן לכיתה הסתומה שלי עוד סיבות לצחוק עליי מאחורי הגב. לא מספיק שיש לי שם רק חברה אחת ועוד כמה שלא איתנו בכיתה. לא מספיק שאני תמיד יוצאת מתחנפת. לא מספיק שאני שמנה בלי חוש עיצוב. לא מספיק שאני רוצה ללמוד. לא מספיק שאני תמיד בצד של המורים. מה לעשות שהם צודקים? מה לעשות שאני ממש לא קשורה בשום אופן לבנות האלה שחושבות (לפחות מבחוץ, לא יודעת מה עובר עליהן מבפנים) שכל מה שחשוב שבעולם זה בנים בגדים אינסטוש טיקטוק ושוב חוזר חלילה. מה לעשות שאני לא קשורה לבנים האלה שכל מה שהם רוצים זה לא לתת ללמוד ואפילו אומרים את זה בפרצוף. גם לילדים וגם למורים. מה לעשות שתמיד יש בלגן. מה לעשות שאין אף אחד שיכול לעזור לי כי גם מי שכן מנסה פשוט יוצא לו כל כך עקום שנראה לי שאין אפילו בן אדם בחיים שלי שלא פגע בי לפחות פעם אחת. כנראה שבועות. מה לעשות שאני פגיעה ורגישה וממש לא בדרך טובה. מה לעשות שאני מתעצבנת. זה מה שקורה שאי אפשר לשתף. כל דבר מפוצץ את מה שבפנים. זה מה שקורה שאני צריכה לטפל בעצמי ואני לא מתלוננת זה מבחירה. ממש סליחה על החפירה ותודה רבה רבה למי שקרא. יש לכם עצות? מה לעשות?