אני מותשת (פריקה)

אני מותשת מהחיים
אני לא הולכת לעשות עם זה כלום, אתם יכולים להירגע (במיוחד קו 105, אני בסדר סתם קשה לי זה לא אומר שאני אעשה משהו)
האדם היחיד מכל מי שאני מכירה שאני יודעת שאוהב אותי ואכפת לו ממני זה אבא שלי, ואני בקושי רואה אותו ומתגעגעת אליו ברמות בכל יום.
אמא שלי אוהבת אותי, אני בטוחה בזה, אבל אני לא אוהבת את כולה בחזרה, באבא שלי אני אוהבת כמעט את הכל, וגם את החלקים שאני לא אוהבת אני לומדת להסתדר איתם, באמא שלי, אין לי דרך להסתדר איתם, אין לי דרך להסתדר עם הבדיחות המפגרות שלה על אנורקסיה, אין לי דרך להסתדר עם כל פעם שהיא אומרת שהלבוש שלי מכוער ומזעזע (וכששמתי את אחת הזוגות נעליים שלי בארון במקום בחוץ היא אמרה "סוף סוף") וכשאני מבקשת ממנה שתפסיק היא אומרת "בגלל שאני אמא שלך אני מרגישה פתוחה להגיד לך את הדעות שלי", אין לי דרך להסתדר עם הפעמים שהיא אומרת משהו שאני לא אוהבת לשמוע שלא קשור אליה ואני מבקשת ממנה להפסיק והיא חוזרת על זה שוב ושוב עד שאני מאבדת את זה כי היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה (אם היא ביקשה ממני להפסיק זה בטח אומר להמשיך ולתקוע לה את זה בראש עד שהיא תבין לא?), אין לי דרך להתמודד עם החוסר סבלנות הנורא שלה ואין לי דרך להתמודד עם האופי שלה בכללי, לדוגמה כשהיא מלכלכת חופשי על הגרושה של בן זוג שלה כשהיא בכלל לא מכירה אותה, או כשאמא שלה חולה והיא אומרת בדרך הביתה לבן זוג שלה ש"חסר שם ברגים"
אני מאמינה שמי שנשאר פה כבר על הקצה ואין לו כוח לקרוא הרבה, אז לגבי אח שלי, אני אתמצט.
עד לפני כמה חודשים ידעתי שהוא אוהב אותי, עכשיו אני מנסה לשכנע אותי שהוא אוהב, בזמן האחרון הוא פשוט מנצל אותי למטלות שלו ובכללי מעלה לי את העצבים, בין אם זה דברים שהוא אומר או שהוא מרביץ לי משום מקום (אני אוהבת ללכת איתו מכות אבל בזמן האחרון זה עובר כל גבול) שהוא מרביץ לי ממש חזק עד שאני מתאמצת כל כך חזק לא לבכות, ואז אני אומרת לו בקול חלש "דיי" כי אני בקושי מצליחה להוציא מילה ואני נותנת לו מכה חלשה ועד כמה חזקה שאני יכולה והוא מרביץ לי עוד יותר חזק ואני מרגישה כאילו העצמות שלי נשברות.
אין לי חברים ואני מרגישה נורא בודדה, הביטחון העצמי שלי בריצפה ואני עצלנית מדי כדי לשנות את זה.
תודה אם קראתם עד לפה אני מאוד מעריכה❤