הייתם ממשיכים לקרוא את הספר הזה?

השעה 7:45, שעת ההשכמה הגיעה.
צלצול הפעמון המוכר מצלצל, ומוציא ממני כל חשק לקום מהמיטה.
אני כל כך רוצה להישאר במיטה ולהמשיך לישון, אך אני נאלצת לקום ולהתיישב.
שתי דפיקות קטנות נשמעות על דלת חדרי, "ריאנה" אני ממלמלת.
באופן נורא צפוי, ריאנה המטפלת נכנסת לחדר, ושואלת את אותה השאלה כמו כל בוקר.
"לקחת את הכדור?" היא שואלת, בזמן ששינייה הלבנות להפליא נחשפות לצורה שנראת כמו חיוך עקום וממורמר.
אלוהים ישמור!! אני בת 21! אני חושבת בליבי על אף שאני רוצה לצעוק את זה בכל הכח.
אני בת 21, וכל מה שאני עושה בחיים זה להיות במשמר 24/7.
במקום, אני מגלגלת עיניים, ומתאמצת לענות תשובה שתתקבל על דעתה, כדי שלא יחליטו לשים אותי שוב על תנאי.
"כן, לקחתי את הכדור" אני אומרת בכמעט נחמדות.
היא סוגרת את הדלת תוך כדי מבט שמבהיר כמה שהיא לא אוהבת אותי, וזה בסדר, זה הדדי.
אני מתהלכת בחדר הקטן שלי, שמכיל ארון עם מעט בגדים, שידה עם מגירה שמלאה בתרופות וכדורים, ועוד כמה חפצים לא הכרחיים, מעל המיטה שלי תלוי ציור שציירתי, של החתולה שלי- דבי.
אני יוצאת מהחדר, נועלת ומניחה את המפתח בתוך קופסא קטנה שנמצאת על השולחן ליד הדלת.
אני מתקדמת קדימה במסדרון ארוך. כמוני עושים עוד 25 ילדים. (אני אומרת ילדים בהתחשב בכך שרובנו נמוכים ורזים ונראים כמו ילדים)
אני מגיעה לחדר אוכל, מתחם גדול שמלא בשולחנות עם מזנון אוכל ארוך.
אני לוקחת צלחת וממלאה אותה באוכל סביר ולא מעבר.
אני מחפשת את השולחן הפנוי הכי רחוק שיש, ומתקדמת לעברו בכוונה להעביר שם את זמן ארוחת הבוקר.

בזמן שאני מנסה לאכול את מה שיש לי בצלחת, אני שמה לב שהחדר אוכל מתמלא באותם "הילדים" ממקודם, שנראים שמחים בצורה מוזרה.
תם זמן ארוחת הבוקר, וכרגיל, כולם מתבקשים להגיע לאיזור הכינוסים, להיפרד מבוגרי המחלקה, שכעת מתכוונים לעבור לדירה ולנהל בעצמם את החיים שלהם.