כתבתי את זה בסוף הפרק הראשון. הייתם ממשיכים לקרוא את הספר?

"הוא שיגע לי את השכל" היא אומרת בחיוך מתענג, מהרהרת בזכרונות העבר. "אבל איכשהו לא יכולתי לחיות בלעדיו"
"אז איפה הוא?" אני שואלת.
"זה מסובך." היא משפילה את מבטה. "ומה לגבייך?" היא מביטה בשקיקה בטבעת היהלום האלגנטית שעל אצבעי.
אני מסתכלת ומחייכת. זה לא כמו שזה נראה. "זה מסובך." אני עונה.
שתינו מצחקקות. היא חושבת שאין לי מושג על מה היא מדברת. הו, כמה שהיא טועה.
"לפחות יצאה לי ממנו ילדה." היא מחייכת בתמימות אך בעיניה כאב אכול אבל.
"איך היא?" אני שואלת.
"מדהימה. אין לך מושג עד כמה." היא מתיישרת בגאון. "רק חבל שהיא מתבגרת. יצאה לי כזאת מפלצת" היא מגחכת.
"ספרי לי על זה" אני עונה.
היא חובטת בזרועי כלא מאמינה. "יש לך מתבגרת? אבל את לא פחות מעשרים!"
אני מחייכת. "אמרתי בת? יש לי אחות כזו." אני עונה. אילו שקרים.
היא נושמת לרווחה. את נראית לי בן אדם נחמד. היא אומרת.
אני מהנהנת ברוך. "גם את." אני אומרת. "ולכן אני מצטערת על זה"
"על מה" היא שואלת, אך אז מישירה אליי מבט, מסתכלת עמוק אל תוך עיניי. בעיניה כאב עמוק, ובעמקי נשמתה קול אשר מנסה לזעוק אך לא מצליח. ולאחר מכן מבטה פונה מטה אל ליבה. אל המקום שבו תקעתי פגיון כסף.
"אף אחת לא מתעסקת עם בעלי." אני לוחשת, והיא משתנקת.
ואני מסתכלת כאשר החיים נאזלים לאט מעיניה, וכל מה שנשאר זה אפלה.