אני באמת כבר מרגישה מיואשת

סיטואציה: אבא שלי מתקשר אליי מהטלפון של הבית ומתחיל לצעוק עליי "אני התקשרתי אלייך לנייד וזה עשה צליל שהתעלמת ..." וממשיך לצעוק עליי. אני ואחותי הקטנה לידי מסתכלות על הטלפון ובודקות אם התקשרו אליי, לא. אף אחד לא התקשר. אז אני אמרתי לאבא שלי "אני נשבעת לך שזה לא מראה לי שהתקשרת" והוא ממשיך לצעוק עליי, אז אני קצת מעלה את הקול וחוזרת על אותו משפט. הוא מחליט ליפול עליי על זה שהעלתי קצת את הקול ואומר לי "אני אקח לך את הטלפון על הצעקות".
אני והוא ממשיכים להתכתב אחרי שצילמתי לו מסך שהוא לא התקשר ואני רושמת לו שאני מיואשת כי אני תמיד טועה לא משנה אם אני צודקת או לא והוא תמיד צודק. רשמתי לו מה הבעיה לומר סליחה פעם אחת? בלי להיכנס למריבות משטויות כל כך קטנות. והוא מחליט לרשום לי את הדבר הבא:
"אנחנו אוטוריטה
את יודעת מה זה?"
ואז הוא הסביר לי
"אנחנו הקול שקובע בבית ומחליט עבורכן אפשר להתייעץ איתנו אבל בסופו של דבר מי שקובע זה אמא ואני. כשתגדלו ותמצאו קן משלכן אתן תחליטו את ההחלטות."
אני הייתי בשוק ורשמתי לו באמת מה שאני מרגישה. ייאוש ענק. רשמתי לו:
"אז אתם מחליטים שאפילו שצדקנו אנחנו נקבל עונש...." וגם שהם גורמים לי ולאחיות שלי להרגיש מטומטמות לידן.
וזה מה שהוא ענה:
"יפה אני רואה שאת לומדת מהר."
כל כך נמאס לי. ובאמת שאני עוברת עוד מלא דברים אבל הדבר הזה רק גורם לי לרצות למות עוד יותר ולראות את הפרצוף שלו כשהוא יבין למה מתתי.
אני מיואשת בצורה מפחידה, לא רק מולו. מול כל העולם.