אני פשוט צריכה לפרוק אז אתם לא חייבים להיכנס

אני מרגישה כאילו כל העולם שונא אותי.. חשבתי שיש לי חברים אבל ממש לא אכפת להם ממני, כשמתעללים בי בבית ספר לא אכפת להם, הם פשוט מסתכלים בצד ואחד מהם אפילו צוחק עליי... כן אני נהנית איתם לפעמים, מספיק לי רק להקשיב להם מהצד אבל בארבע שנים שאני מכירה אותם.. כבר נמאס. כן הם זוכרים את היום הולדת שלי שבעיניי זה משהו מאוד מיוחד והם אפילו חגגו לי! אני באמת מאוד שמחה שיש לי אותם אבל אני מבינה שהם בכל זאת לא חברים שלי.. תמיד בדרך הביתה מהבית ספר אני זאת שהולכת מאחוריהם כי אין מקום על המדרכה, אף פעם לא מדברים איתי, בחופש הגדול בכלל שכחו ממני..

זה תמיד ככה.. תמיד אני זו שמתעלמים ממנה, תמיד אני זו שמוצאת את ה"חברים" המפגרים האלה.. למה אבל? למה? אני רואה שיש כל כך הרבה ילדים שיש להם חברים.. אני אפילו לא רוצה הרבה, אחד יספיק לי.. הבעיה היא בי אני מבינה, אם כולם מתנהגים אליי ככה אז זה אשמתי אבל מה עשיתי? אני לא יודעת מה עשיתי כדי לתקן את זה..
גם כולם מתחילים לעצבן אותי, כולם. עכשיו גם אחותי, היא לא סתם מעצבנת, היא מורידה לי את הביטחון שגם ככה אין לי.
חשבתי שלפחות בבית אני יכולה להיות רגועה עם אנשים שבאמת אכפת להם ממני אבל עכשיו כבר לא.

קשה לי לומר שאני סובלת כי יש אנשים שנמצאים במצב הרבה יותר גרוע ואני צריכה לסתום ולומר תודה אבל אני מרגישה כאילו אני אתפוצץ מכל המחשבות שלי מכל השנאה שיש לי לעצמי ולאחרים.. מפריעים לי מלא דברים שאפילו לא קשורים אליי..

אף אחד גם לא יקשיב לבעיות שלי. חירפנתי כבר את ההורים שלי וזהו, אין לי אף אחד