מה הדבר הכי קשה שעברתם בחיים ואיך זה שינה אותכם?

מנטלית: עם האקסית היה חתיכת סיפור
פיזית: שבוע מלחמה בהכשרה

בגיל 10 הוטרדתי 3 פעמים מינית
עברתי 4 שנים חרם
וזה קשה לי שלאנשים לא אכפת ממה שהם עושים

בגיל 9 גיליתי שאבא שלי היה אלים לאמא שלי,לכל בנות הזוג שהיו לו.
בזמן שחשבתי שהוא אבא מגניב.

זה שינה אותי מאוד,למדתי לשפוט כל בן אדם על פי האופי שלו,כל פעם שיש צעקות הכי קטנות אני מרגישה את כל הטראומות.

הטראומות שעברתי בחיים לימדו אותי ושינו אותי,אני לא אפרט.
וכמובן גם החרדות שלי שאני חיה איתן יום יום.

אונס בגיל 13-14 מהבן אדם שהיה לאותה תקופה הכי קרוב אלי, זה גרם לי להבין שלא צריך לסמוך על כל אחד וגם האנשים שנראים הכי טובים והכי תמימים יכול להיות שהם סתם מזייפים את זה...

תכלס הוא גם גרם לי לתהות לגבי המשיכה המינית שלי אחרי המעשה שלו, אני מחשיבה את זה למשהו די טוב.

גיל 9 עזיבה של אבא גרמה לי לפתח חרדת נטישה
שברון לב בגיל 17 בנה אותי וגרם לי להבין עד כמה אני חזקה

מגיל 6 היה לי הזיות קשות ואז בגיל 10 זה קצת עבר, ועכשיו (אני בת 13) זה חזר והשפיע מאוד על החיים שלי זה גרם לי לדיכאון והשפיע על התיאבון שלי שכמעט לא הייתי אוכלת כלום, וזה גרם לי להיות בנאדם פחות שמח ואנרגטי כמו שהייתי פעם.

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ואני מקווה שזה לא יהרוס לי את הצורת חיים שלי שוב.

חרם קשה בכיתה ז (גיל 13) פיתח לי חרדה חברתית מאוד קשה שמשפיעה גם היום. קרה פשוט כי היו ילדים מניאקים שרצו להציק ואחרי זה הודו שזה היה סתם כי היה להם משעמם ולא היה להם סיבה מוצדקת...

התאהבתי באנשים הלא נכונים שניצלו אותי רגשית
מזה פיתחתי אמפתיה אדירה לאנשים שחווים קשיים נפשיים כי הוכרחתי לעשות זאת מגיל קטן והקושי הזה בלסמוך על אנשים, להיכנס למצב של סכנה מסוימת וחרדה כל פעם שיש קושי באחד מן הקשרים שלי, אהבה-שנאה לאנשים. זה מלווה אותי עד היום.

אבא שלי התאשפז 8 חודשים ונוצרה לו בעית זיכרון לטווח הקצר, בזמן האשפוז שלו הוא לא זיהה את הקולות שלנו וברוב המקרים לא זכר אותנו, (הוא היה משותק במשך כל האשפוז) כרגע הוא בבית אבל עדיין עם בעיית זיכרון בין החוויות היותר קשות שלי בגלל שהוא אחד מהאנשים הכי קרובים אליי.

בגידה,שקר זה גרם לי לא לסמוך על אנשים יותר

נכנסתי לדיכאון קשה וקיצוני כשהייתי בת 9 ובגיל 10 אובחנתי כפסיכופטית והוגדרתי כ"מסוכנת לציבור ולעצמה", בגיל 12 התאשפזתי במחלקה סגורה באברבנאל
זה נורא שינה ומשנה אותי עד היום
זה גרם לי לשנות את תפיסת העולם שלי, לפעמים גם לפחד מעצמי, להכנס להתקפי פסיכוזה
בעיקרון זה ביגר אותי נורא מהר וזה קרה עקב טראומה שעברתי ולפני הייתי נחשבת ילדה "רגילה" אז זה היה מעבר קיצוני ונורא שונה..
כרגע אני בטיפול ועל כדורים פסיכיאטריים ומקבלת עזרה, נקווה לטוב:)

נפלתי פעמיים וזה כאב מאוד, בגיל 16..
פעם אחת בכיתה, זה גילה לי כמה שהכיתה שלי תומכת ומבינה

עברתי חרם 4 שנים, הוטרדתי מינית במשך חצי שנה כשהייתי בת 11,אף אחד בחיים לא לקח את הבעיות שלי ברצינות
פיתחתי חרדה חברתית בגלל זה,ופחד להיות בחוץ

הפרעות אכילה
שינה לי את כל החיים. להימנע ממפגשים עם משפחה, חברים, מסעדות, ימי הולדת, בדידות, דיכאון, הדרדרות בלימודים, כאבי ראש, סחרחורות, ועוד. אבל גם גרם לי להבין בסופו של דבר להבין שאני צריכה אוכל. כדי לחיות.

הטרדה
גרם לי להעריך יותר את הסביבה שלי שהייתה איתי בהתקפים וכו..

פיזית: אבא שלי שבר לי את האף בגיל 7 וחצי.
מנטלית: התאהבתי והוא שבר לי את הלב. 3 פעמים.

חרם
חיזק אותי

חתכו לי. הייתי בן 8 ימים ואחר כך גרמו לי להשתכר

קיבלתי כדור מאקדח לאזור הצלעות.זה שינה אותי לגמרי,התחלתי להבין שהחיים זה לא משחק.

לא יצאתי מהבית חצי שנה

1. כשהייתי בת שנה וחצי אמא שלי נפטרה
2. כשהייתי בת 9 הבת דודה היחידה שהייתי באמת קשורה אליה מתה .
3. ושאבא שלי כל פעם עם בת זוג אחרת ( לא באותו הזמן הוא נפרד ואז עוד אחת ...) כל הדברים האלה שינו אותי בגלל שלמדתי שכל בן אדם שאני אוהבת יכול להעלם ברגע ולהעריח את כל מי שאני אוהבת ולא לקחת אותם כמובן מאליו

אמא שלי חלתה בסרטן שלוש שנים ונפטרה (גיל 13) חד משמעית גרם לי להעריך דברים הרבה יותר

כל דבר שאני עוברת משנה אותי ואת הדרך מחשבה שלי אז הינה הדברים העיקריים

אבא שלי היה אלים כלפי אמא שלי והיו ריבים מטורפים בבית ברמה שהיו ימים שהיינו צריכים ללכת לישון אצל סבתא או אצל השכנים כי הוא השתגע והרס את כל הבית והם התגרשו כשהייתי בכיתה ב
למדתי מזה להעריך יותר את אמא שלי כי היא עשתה הכל בשביל שאני לא אפגע מזה פיזית ונפשית וגם איך להתמודד עם המצב אם יקרה לי משהו כזה בעתיד חלילה

אח שלי התחיל להתנהג כמוהו באלימות ולפתח כל מיני הפרעות והוא היה אלים כלפיי ולפעמים גם אל אמא שלי (בערך אחרי שהם התגרשו עד היום, פשוט כיום הוא *הרבה* יותר רגוע מפעם)
למדתי מזה לא לריב איתו ולהיות הבוגרת יותר ולהפסיק את הריבים לפני שזה מגיע למצב פיזי

דיכאון בתקופת הקורונה והתמכרות קשה למשחק מחשב גיל 13-14

הכלבה שלי שאיתי מאז שאני בגן התחילה לצלוע וגילו אצלה דלקת וזה משהו שיכול להחמיר בהמשך כי היא מבוגרת (אני יודעת שזה נשמע דבילי אבל זה משמעותי בשבילי)


ואכילה רגשית

אני היחיד שלא נאנס, עבר חרם או עם בעיות במשפחה? נראה לי שחצי מפה ממציאים.

חוויה מתמשכת של 17 שנים מאז שאח שלי נולד של התעללות נפשית
בגדול חוסר יחס ותשומת לב מההורים שלי כי הם התרכזו באחי, עשו אפליות, הוא כמובן קיבל יחס מועדף כי הוא על הספקטרום, ריבים, צעקות
לאח שלי יש פוטנציאל והוא מנצל את זה שהם אומרים עליו שהוא מסכן וחסר יכולת
הם מקטינים אותו ומורידים מערכו וזה רק נותן לו לגיטימציה להתנהג כמו בהמה
אם זה היה לשבור ולהרוס לי רכוש שאני קניתי ממיטב כספי שעבדתי קשה כדי להרוויח (לא בדיוק הביאו לי דמי כיס..)
אם זה היה לטחון כמו חזיר את כל האוכל שיש ואם רק אני הייתי לוקחת פרוסת עוגה אבא שלי היה קורא לי חזירה
לא הייתי אוכלת כמעט ולהורים שלי לא היה אכפת, לא היו שואלים אותי אם אני בסדר אם אכלתי היום
זוכרת מקרה שהייתי חולה ושתיתי חצי ליטר של מיץ וסיימתי אותו, אמא שלי התפרצה לי לחדר כשישנתי והיא צרחה עליי, היא ידעה שהייתי חולה ולא אכלתי כמעט שלושה שבועות
אבל תמיד כשהוא היה שותה בקבוק של ליטר וחצי של קולה היא רק העירה לו בקטנה בצורה ממש חמודה ומנומסת ועליי היא רק הייתה צורחת.
אם זה היה התפרצויות זעם קללות ומכות לי, להורים שלי או למורים בבית ספר הייתה ותרנות מצידם, אם אני הייתי עושה 5% ממה שהוא עשה נראה לי שהיו מנסים לאשפז אותי במוסד פסיכיאטרי.
אם זה היה לתת לו פרסים וכסף על זה שהוא הצליח במבחן ואני לא ירקו בכלל לכיוון שלי, זה היה מובן מאליו שאני חייבת להצליח ולהיות חכמה כי אני ילדה רגילה ואני לא אוטיסטית אז זה אומר שאני חייבת להיות מושלמת.
אם זה היה לצאת לבילוי נגיד לצאת לאכול גלידה או סושי כי הוא אמר שבא לו אז כולם עמדו דום בשבילו, ואם אני הייתי מציעה את אותו דבר היו מתעצבנים עליי או צוחקים לי בפרצוף.
אם זה היה לתת לו טרמפים ולאסוף אותו אפילו מסבתא שלי שגרה באותה שכונה של ההורים שלי, ואני??? היו אומרים לי תשיגי ליווי מהחברים שלך שגרים בשכונה אחרת בכלל או שהיו נותנים לי ללכת לבד בחושך כשיכולים לתקוף ולאנוס אותי חס וחלילה כי הם לא היו יוצאים לאסוף אותי בחיים.
אם זה לקנות לו כל מה שהוא רוצה ולי לא, ומה הסיבה? כי יש לו כסף מביטוח לאומי שמיועד בכלל לתרופות שעולות הרבה יותר מאשר הגרוש הזה שהמדינה מביאה, אז מה הם עושים בכסף הזה? קונים לו פרסים, צעצועים, גאדג'טים ומה שהוא רוצה כשאני שומעת שסבא שלי עוזר כספית לאמא שלי לממן לו תרופות זה אומר שהביטוח לאומי לא מספיק והכסף הזה לא מיועד לפרסים אלא לתרופות.
הוא פשוט קיבל יחס מועדף ליטרלי בהכל, ציפו ממנו לכלום ושום דבר וממני ציפו לשלמות, היללו אותו על כל פיפס שיצא ממנו ואליי לא התייחסו בכלל, כשהוא היה עושה משהו הוא היה בסדר ומותר לו אבל אם אני הייתי עושה אותו דבר היו מעיפים אותי לפנימייה כבר מזמן.
אני בחיים שלי לא העזתי להרים יד או אפילו לקלל את ההורים שלי, הייתי ילדה טובה וממושמעת כל החיים שלי לעומתו, שהוא כן מרביץ ומקלל אותם, הוא פאקינג הכה את אמא שלי!!!
אני בן אדם מחונך ומנומס, הוא מתנהג כמו ברברי, אלה אותם הורים חינכו אותנו.
פשוט אותי הם חינכו בצורה קשה ואותו הם לא חינכו, נתנו לו לעשות כל מה שהוא רוצה.
לי הם ידעו טוב מאוד להראות מי הבוס, ולו? נתנו לו להיות הבוס
אם הוא רק יפתח את הפה שלו להתחיל לצרוח כי משהו לא מוצא חן בעיניו, הם יעשו הכל כדי לא להתמודד איתו ופשוט ימשיכו לתת לו כל מה שהוא רוצה על מגש מזהב וזה כל כך צועק משהו כמו "הנה קח, תמשיך להתנהג כמו בהמה, מותר לך כי אתה אוטיסט"
לא, זאת סיבה לתת לגיטימציה לבן אדם להתפרע
הכרתי הרבה אוטיסטים בחיי, הם היו מדהימים ולא כמוהו כי פשוט לא חינכו אותם להיות קטנים וחסרי אונים, חינכו אותם להיות כמו כולם
הוא פשוט תמיד מקבל יחס מועדף...
ושוב פעם שלא תבינו לא טוב, הוא בתפקוד גבוה ויש לו פוטנציאל, מאז שהם גילו שהוא אוטיסט רק בגיל 9 מרוב שהתפקוד גבוה, המצב התחיל להדרדר כי הם הסבירו לו מה הוא והוא התחיל לנצל את הציפיות הכל כך נמוכות ממנו.
הוא לא היה כזה, זה קרה בהדרגה, הוא התחיל להתנהג ככה אחרי שהוא גילה..
17 שנים של סבל והתעללות נפשית.
ההורים שלי לא בני אדם רעים, אבל הם נכשלו בלהיות ההורים שלי.
היום אני גרה לבד עם הבן זוג שלי כבר חצי שנה, הקשר שלי איתם השתפר פלאים משהו מפחיד, אבל את כל הגיהנום שהם העבירו אותי? אני בחיים שלי לא אשכח...
הלב שלי יהיה מצולק מזה עד סוף החיים.

אנונימי
אז כיף לך בורכת.
אבל לזלזל באנשים שכן עברו דברים קשים? באמת? זה שזה נשמע לך הזוי כי לא עברת משהו כזה זה לא אומר שממציאים.

בדידות. הפכתי שקטה יותר.

אני לא מזלזל, אני פשוט מאמין בכוחה של הסטטיסטיקה ולא ייתכן שכל אחד פה עבר דברים כאלה קשים כשבמציאות מדובר באחוזים בודדים מהאוכלוסייה, יש לי גם חברים ולרובם המכריע אין שום בעיות של אונס, מחלות או אלימות, כנראה שסטיפס מושך אליו בעיקר נערים פגועים בנפשם.

לא יתכן אבל זאת המציאות אנונימי

ממצב של שנאה עצמית ושהייתי מרביצה לעצמי ומבקשת סליחה על הכל
הגעתי למצב שאני יכולה להסתכל שעות במראה ולאהוב את עצמי

עם אתה לא פגוע בנפשך אתה מוזמן לעוף מהאתר

כנראה שזו המציאות באתר הזה ולא המציאות בחיים האמיתיים, אפשר להעריך שלמעלה מ90% פה עברו דברים כאלה אבל בחיים האמיתיים זה רחוק מאוד מלהיות ככה, בטח כשמדובר בילדים.

לא עברתי שום דבר קשה ולמרות זאת אני תמיד בדיכאון. מדברים על אנשים חלשים

למה אני מקבל מינוסים? כל אחד יכול להיכנס לדיכאון.

רע-
פיזית: מגיל שלוש עד עכשיו אני הולכת וחוזרת מבתי חולים כל חודש. אני לא מפחדת מכאבים/מחטים יותר בזכות זה.
מנטלית: בכלליות? ניצלו אותי, פיתחתי אופי משל עצמי וחופש למחשבות שלי.
טוב-
הכרתי אנשים מדהימים שעוזרים לי ובאמת אוהבים אותי ואכפת להם ממני

אנונימי
במציאות כל האנשים שאתה רואה עברו דברים קשים אצל כל אחד משהו שונה הם פשוט לא מדברים על זה.

1. לסבית במשפחה של הומופובים ממש קיצוניים ואלימים.(הבנתי בערך בכיתה ד)
2. מאניה דיפרסיה(און אנד אוף מ10-15)
3. דיכאונות(און אנד אוף מ10-15)
4. התמכרות לפגיעה עצמית במשך 5 שנים בסוף זה היה ממש קרוב להתאבדות(10-15)
5. התמכרות לאלכוהול(כמעט 15)
*חייבת לציין שאני גמולה כבר כמעט שלושה שבועות*
זה בהחלט לימד אותי להעריך את החיים, לקחת דברים בפרופורציה.

^אני ככ גאה בך כרגע למרות שאני לא מכירה אותך

עצירות של שעתיים
לימד אותי לשתות מים

חרם של כמה שנים (מגיל 12+), ומהחרמים האלו למדתי שאני צריך להיות יותר רציני ויותר לשמור על המקום שלך כדי שהאחרים לא ינצלו אותך בדרכים קריפיים שלהם ולהיות מוכן לדברים הלא טובים שיכולים להיות, כמובן, אין רק דברים טובים ולא יהיו רק דברים טובים, צריך להיות מוכן ולראות ולהבין שיש שני צדדים ולא כולם יהיו חמודים איתך או לא ינצלו אותך לרעה, כי הכל יכול להיות.

תפודים סגולים. זה לא נכון, לא כל אחד עבר דברים כאלה, במיוחד לא כשאתה אפילו לא בן 20.

אה ואני טרנס ממשפחה הומופובית ואלימה, מחר אני נוסע לגג הוורוד בגלל זה. מה טוב פה? גיליתי מעצמי אומץ ומצאתי חברים אמיתיים.