לפי היהדות, כיצד ניתן לדעת שהאל טוב ואפשר לסמוך עליו? - קישור מצורף

שואל השאלה:
נניח שזה נכון (תוכיח את זה קודם), מי אמר שהוא טוב גם בנוגע לשאר הדברים שלא קשורים במידת הרחמנות?
אלוהים לפי היהדות הוא אך ורק טוב, אם אני לא טועה.

משה רט מאכזב ביותר. הטיעון שהוצג פה על חוסר היכולת שלנו לסמוך על כלום במידה והאל רע נוגע, לכל היותר, לעולם כפי שהוא באמת, ואילו מה שאנו מתעסקים בו הוא העולם כפי שהוא מופיע לנו, ובו 2+2=4 זו אמת הכרחית לחלוטין גם אם האל מתעתע בנו ובאיזושהי מציאות קסומה כשהיא לעצמה המצב לא כך (וזה במידה ואני זורם איתו). התזה שלו מופרכת גם מהטלת הספק לכתחילה, וכבר ביאר בכך ויטגנשטיין בעל הודאות.

אני מצרף לפה שאלה זהה שעניתי עליה די בפירוט בנושא, אולי זה יספק אותך מכיוון שניסיתי לתת לה מבנה לוגי, יחסית.

לדעתי אל היהדות לא מטיב איתי בשיט אז כנראה בשביל הרבה אנשים הוא לא טוב בכלל

שואל השאלה:
^^אני לא אתייחס אל שלושת הטענות הראשונות (בטיעון בתשובה שנתת בקישור), כבר הנחתי שאלוהים קיים. יש לי בעיה עם הטענה הרביעית.
איך אפשר לדעת שכל הדברים שואפים מטבעם אל הטוב? איך אפשר לדעת מהי התכלית של כל דבר? למה דווקא מימוש התכלית היא הטוב?

^הטענות הראשונות שם בונות את מושג האלוהים הרלוונטי, אבל שוין.

פה אעדיף הסבר יותר מודרני, הוא יקל על הדיון. כל המוכר לנו הוא תופעות, אנחנו מכירים רק את מה שמופיע לנו. כעת, גם את עצמנו אנו מכירים רק כפי שאנחנו מופיעים לעצמנו, שכן אנחנו (האמפיריים) תמיד ניתנים לעצמנו ע"י החוש הפנימי (=זמן), ומכאן יוצא שגם בהסתכלות של ריבוי דימויים שמאוחדים (שכן הזמן הוא ה"מקום" בו מופיע ריבוי עוקב, אי אפשר שמשהו יינתן בזמן ולא יהיה מורכב מעקיבה של ריבוי דימויים שמתקשרים יחד [קל לחשוב על כך בדימוי של מוסיקה, כל צליל בנפרד חסר משמעות, אבל יש איחוד של ריבוי הצלילים לנעימה אחת ע"י השומע]). מכיוון שאנחנו מופיעים לעצמנו, אנחנו חלק מעולם הדברים שמופיעים לנו, ובכך אנחנו גם חלק מהריבוי הנותן עצמו לקשירה, לשון אחר, בהיותנו תופעה אנחנו גם משתייכים לעולם כפי שהוא באמת (שהזכרתי למעלה). מאחר שכך המצב, אנחנו יכולים לעשות רפלקסיה לתוך נפשנו ולראות את יסודותיה שלא תלויים בנו (כלומר גם אינם לוגיים), כעת אנו מוצאים בפנים שמה מניע תמיד אותנו כתופעות הוא הרצון, ומאחר ואנחנו תופעה ככל התופעות אז אין הבדל בינינו לבין כל תופעה אחרת בכך, כלומר מה שמניע את כל התופעות הוא הרצון, הוא מה שמעבר לכל תופעה. בתור תופעות הרצון שלנו תמיד מכוון כלפי משהו, אני רוצה=אני רוצה משהו, לרצון תמיד יש מושא רצייה. אך מאחר ומושא יכול להיות רק תופעה, והרצון שעומד מאחורי כל התופעות הוא קיים לבדו בהכרח, אזי הוא רצון עיוור, רצון ללא מושא, ואילו כאשר הוא מתפרט בתופעות הוא לובש לעצמו צורה ומתכוון למושא מסויים. עד כאן חלקה הראשון של הטענה. עתה, הטוב היחיד שאינו מוגבל הוא הרצון הטוב, שכן המעשה הטוב, הדבר הטוב, וכו' הם תמיד מוגבלים לזמן מסויים, ואילו הרצון הטוב הוא קיים באופן מוחלט (כוונתי לרצון הטוב סתם, לא לרצון מסויים ספציפי של אדם או למעשה טוב ספציפי של אדם, וכד'), מכיוון שמה שעומד מאחורי כל התופעות הוא רצון עיוור אחד, ובכך בלתי מוגבל (אחד איכותי מוחלט זהה עם אינסוף איכותי מוחלט, להבדיל מאינסוף מתמטי), ומאחר והטוב הוא סטטי בהכרח (לא חלקת על כך), וכן מפני שהרצון הטוב הוא רצון שאינו מוגבל כלל, אזי כשהרצון מתפרט לתופעות הוא מתכוון לטוב בהכרח, ומכיוון שהוא עומד מאחורי כל התופעות - משמעות הדבר היא שכל התופעות שואפות מכוח רצון טבעי אל הטוב.

הרע הוא החיסרון ומי שהוא "אינסוף" הוא לא חסר לכן לא שייך שהוא רע .

גנב גונב כי חסר לו ולכן הוא עושה רע לנגנב שעכשיו התחסר אז לשניהם רע כי שניהם חסרים ולכן לא שייך חיסרון (רע) בבורא אינסופי

פה בדיוק נמדדת האמונה שלו בו יתברך. אחרת איפה תהיה האמונה?

אם כל ההסיטוריה שלנו ממצרים ועד הנה לא מס]קו אותך (ששם הוא בהחלט הוכיח את טובתו אלינו).

אי אפשר באמת לסמוך על משהו שהוא אמונה, נטו אמונה.
את צריכה לסמוך על עצמך, והבעיות שלך הן משהו שאת צריכה לפתור.
הוא יהיה שם, בראש שלך, ויגבה אותך אם תגבי את עצמך.
לא סתם אומרים : "תעזור לעצמך והשם יעזור לך"

^ אתה מבין משהו בביטחון בה'?

זה הקטע - שה' - אל סתם אמונה, לא מישהו שנמצא רק בראש שלנו, אעאל מישהו שצריך לדעת שהוא חי וקיים. ולכן כתוב שבשביל לבטוח בה' - יש לדעת את קיומו, כמו שנאמר "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'" (תהילים ט, יא).