באלי להתנתק מהעולם החיצון

כן אני מזדהה איתך גם בגלל זה תמיד אני מקבלת עונשים.. מה לעשות זה הורים :(

וואו, זה תיאור מדויק שלי ושל החיים שלי, (חוץ מקטע עם סבא וסבתא) אני ממש מבינה אותך, וזה מייאש ומעצבן, אבל מה לעשות אין בררה אלו ההורים שלך ובין אם את רוצה ובין אם לא הם עדיין היחידים שיכולים לטפל בך ואני יודעת שאני נשמעת מעצבנת אבל תאמיני לי אני לא סובלת ההורים שלי ומייחלת להגיע לגיל 18 רק כדי שאוכל "לברוח" מהם אבל עד אז אני אהיה חייבת להתמודד איתם. יש כאלו שיאמרו שזה הורמונים של גיל ההתבגרות אבל זה לא. חוץ מזה גיל ההתבגרות כשמו כן הוא, הגיל שבו מתבגרים ונהיים גדולים יותר עם דעות משלנו אז לא זה לא גיל ההתבגרות, זו אני והרגשות האמיתיים שלי. כל פעם כשאמא שלי לא נותנת לי להפגש עם חברים שלי אני מרגישה כאילו הנשמה שלי פרח וכל פעם הוא נובל עוד קצת, עד שלא יישאר ממנו כלום חוץ מפרח נבול. חוץ מזה, אני חושבת שאני בדכאון, גם בדקתי בכל מיני דרכים והן אמרו שאני בדכאון, והרבעים היחידים בהם אני לא עצובה הם רק כשאני עם חברים שלי. אני מרגישה שרק הם מבינים אותי ורק הם באמת מכירים אותי. כל חיי אני שמה המון מסכות על הפנים שלי (באופן מטאפורי) אבל רק כשאני איתם אני פשוט נהיית אני. אני האמיתית. בלי מסכות שקרים או התחזויות למישהו שאני לא. רק אני.

וואו, חפרתי אבל זו פעם ראשונה שאני באמת פורקת, אבל אני רצינית, זה סיפור החיים שלי. אני ממש מזדהה.

שואל השאלה:
בול כמו שאני מרגישה