3 תשובות
לציין מילה שנאמרה כבר
לדבר על משהו ספציפי.
לדוגמא- יש הבדל בין "מיטה" ל"ה-מיטה".
מיטה הכוונה לכל מיטה, מיטה זו מיטה. אבל ה-מיטה, מדובר פה כבר במיטה אחת ספציפית.
לדוגמא, "יש לך תיק?" הכוונה יכולה להיות לכל תיק... אבל "יש לך את התיק?", מדובר בתיק אחד ספציפי שנשאל עליו.
או לדוגמא "הדלקתי מחשב". זה יכול להיות כל מחשב שהדלקתי בחיי. אבל "הדלקתי את המחשב", הכוונה למחשב הזה, שהדלקתי אותו.
לדוגמא- יש הבדל בין "מיטה" ל"ה-מיטה".
מיטה הכוונה לכל מיטה, מיטה זו מיטה. אבל ה-מיטה, מדובר פה כבר במיטה אחת ספציפית.
לדוגמא, "יש לך תיק?" הכוונה יכולה להיות לכל תיק... אבל "יש לך את התיק?", מדובר בתיק אחד ספציפי שנשאל עליו.
או לדוגמא "הדלקתי מחשב". זה יכול להיות כל מחשב שהדלקתי בחיי. אבל "הדלקתי את המחשב", הכוונה למחשב הזה, שהדלקתי אותו.
בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה"א הידיעה או ה"א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.
הוספת המורפמה התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי-יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו-זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").
משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות השפות השמיות. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, בערבית באמצעות התחילית ال־, בארמית באמצעות הסופית ־ָא, ואילו באכדית לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שבפרוטושמית לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות העברית המקראית עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, בשירת הים "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק את השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית לתקופת בית ראשון.
על פי הדגש החזק המופיע בדרך כלל בעיצור שאחרי ה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפני היחטפות.
הביטוי "בה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון זה הוא המילון בה"א הידיעה לשפה העברית".
העצם הספציפי שאליו רומזת ה"א הידיעה תלוי לעתים בסביבה שבה נמצא הדובר. הכינוי "הרב", ללא ציון של שם לאחריו, מרמז לרבו המובהק של הציבור שאליו משתייך הדובר. בציבורים מסוימים של הזרם הדתי לאומי "הרב" הוא הרב קוק, ובאחרים זהו הרב סולובייצ'יק. באופן דומה, כאשר חייל בפיקוד הצפון מדבר על "האלוף", כוונתו לאלוף פיקוד הצפון, וכאשר חייל בפיקוד הדרום מדבר על "האלוף", כוונתו לאלוף פיקוד הדרום.:)
הוספת המורפמה התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי-יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו-זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").
משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות השפות השמיות. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, בערבית באמצעות התחילית ال־, בארמית באמצעות הסופית ־ָא, ואילו באכדית לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שבפרוטושמית לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות העברית המקראית עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, בשירת הים "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק את השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית לתקופת בית ראשון.
על פי הדגש החזק המופיע בדרך כלל בעיצור שאחרי ה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפני היחטפות.
הביטוי "בה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון זה הוא המילון בה"א הידיעה לשפה העברית".
העצם הספציפי שאליו רומזת ה"א הידיעה תלוי לעתים בסביבה שבה נמצא הדובר. הכינוי "הרב", ללא ציון של שם לאחריו, מרמז לרבו המובהק של הציבור שאליו משתייך הדובר. בציבורים מסוימים של הזרם הדתי לאומי "הרב" הוא הרב קוק, ובאחרים זהו הרב סולובייצ'יק. באופן דומה, כאשר חייל בפיקוד הצפון מדבר על "האלוף", כוונתו לאלוף פיקוד הצפון, וכאשר חייל בפיקוד הדרום מדבר על "האלוף", כוונתו לאלוף פיקוד הדרום.:)
באותו הנושא: