פריקה שלי קרה לכם גם?

ביום הראשון בבית ספר חדש ניסו להרוג אותי,
לא הייתי כמוהם אז היגיוני להרוג אותי, ברחתי עד שראיתי מורה ועמדתי לידה כי אולי לא ינסו להרוג אותי מול מורה, אבל כשההפסקה נגמרה המורה הלכה ותפסו אותי..מכות, חרם קצר,
הציקו לי ואני איימתי לגזור להן את השיער, היו לי כמה שניות של שקט אבל אז בתרמית מתוחכמת שוכנעתי שאתם חברים אבל זה נמשך דקה במקרה הטוב,
עוד שנתיים או שלוש של חרם,
הפרעות אכילה, סיגריות, אלכוהול, ציורים, חברים דימיוניים, שיימינג(שאז עוד לא היה מושג),פגיעה עצמית, הפרעות, חיסורים, סמים סינטטיים, אשפוזים, איומים,
יש לי עור של פיל, עם כל הסיגריות שכיבתם עליי ואז כשאני התחלתי לעשות כן שכבות העור צומחות ומתחזקות,
הלקאה עצמית, פיזית, בחגורה שחורה מעור
'למה אתה ככה?' 'למה עשית כל כך הרבה טעויות?' 'למה נראה לך שמגיע לך דבר מלבד סבל?' 'למה אתה חי בכלל?'.
אנורקסיה? בולמיה? 'יש אנשים שרוצים להשאר שמנים..' אני עדיין זוכר שאמרת את זה, הייתי רוצה לסלוח, להבין שאף על פי שאמרת את זה בקול רם והסתכלת עלי במטרה ברורה לפגוע, אולי פשוט לא יכולת להבין כמה רע את תעשי לי עם המשפט הזה, 13 שנה לא העזתי לאכול לפני הצהריים, הלוואי שיכולתי לסלוח, אני עדיין לפעמים מתכנן איך להחזיר לך, אולי לשבור לך את הלב.
כשצחקתן על הלבוש שלי מחוץ לבגרות רצתי הביתה לבכות, כאילו אין מספיק צרות בעולם שלי, הפסקתם לענות כשאמרתי בוקר טוב, הפסקתם להתייחס בכלל, הייתי עובר שבועות בלי להוציא מילה מהפה כי לא היה עם מי...
מי צריך בית ספר? מי צריך בגרות?
אני יכול לבנות כל דבר, בית, שולחן, קירות, אבל לתקן את מה שאתם שברתם כבר אין לי כוח.