זה הגיוני שמאז שהתגייסתי (כרגע טירונות) החיים שלי טובים יותר?

אני מעריכה כל דבר ודבר בחיים שלי מהרגע שהתגייסתי.
זה אולי יישמע מוזר, אבל דווקא התנאים הכל כך גרועים גורמים לי להסתכל על דברים בצורה הרבה יותר חיובית שנובעת מהכרת תודה.
אוכל לדוגמה - אין צורך בכלל להסביר מה מצב האוכל בבסיס שלי או בכלל בצהל, וכשאני מגיעה הביתה אני יכולה לאכול מה שבאלי, יש לי שליטה על הכנת האוכל ועל מתי אוכל אותו וכמה אוכל ממנו.
היגיינה וניקיון - המקלחות המזעזעות, כל הקטע ה"שיתופי", הזיעה והסירחון גרמו לי להעריך את הכיף בלהתנקות, להתקלח בכל יום עם מים חמים ולקחת את הזמן, לעשות שגרות טיפוח, להתארגן בקצב שלי וכו'
פרטיות - בצהל אין פרטיות. לא רק במקלחות אלא גם בחדרים, בשקם, בכל מקום בו צריכה להיות פרטיות.
וכשחודרים לי כל הזמן למרחב האישי אני מעריכה את הרגעים האלו בבית או בגימלים כשמכבדים את הפרטיות שלי, מה ששלי שייך לי וזה לא מתחלק עם עוד עשרים בנות.
זמן ושינה - אני אפילו לא יודעת אם צריך לפרט, אלו פשןט שני דברים שלא זוכים מהם להרבה בטירונות.
וכשאני בבית וישנה, אפילו אם מדובר רק ב7-8 שעות, אני מרגישה כמו מלאכית. וזמן, פתאום אתה מעריך כל דקה מהיום שלך ולא מבזבז את זה על שטויות.
זה נשמע הזוי?