מה דעתכם על מה שכתבתי? * טריגר לאלימות / רצח * זה טיפה ארוך אבל ממש אשמח אם תקראו

לא לשפוט אותי.
לא היו לי כוונות רעות, אני נשבעת. אני לא התכוונתי... לעשות את זה. זה פשוט קרה, כמו שכל דבר פשוט קורה, נכון? כמו שהגלים סתם מתנפצים. העננים סתם זזים. אז אנשים סתם מתים. נכון? אני לא כזאת, אני לא רוצחת. אני לא רגילה להרגשה כזאת.
אני מתחרטת, באמת שאני מתחרטת. אבל מעולם לא הרגשתי ככה. הרגשה משכרת, מפתה. הסכין כבר היה ביד. אתה נפלת על הרצפה, אני לא הפלתי אותך בכוונה. ככה שהייתי בסדר, נכון? לא הצלחתי לעמוד בפיתוי. הכל נראה כאילו הוא בוים ככה מראש, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו הכין את כל התפאורה הזו לכבודי. והיד שלי כבר מצאה את דרכה לבד לחזה שלך, דוקרת. משספת.
והצרחה.
הצרחה שבאה אחר כך צמררה אותי, כשהבנתי מה עשיתי. מה גודל הצרה. הרגתי בן אדם. אבל זאת באמת אשמתי? אשמתי שכל הדרכים הובילו לאותה נקודה? ידעתי שהייתי אמורה לעשות את זה. כשצרחת, הרגשתי את הכוח. החוזק. העוצמה. הגורל שלך היה בידי.
וזאת הייתה ההחלטה שלי.
אני מצטערת, אני לא התכוונתי לרצוח. כשהדם נזל, הדמעות שלי הצטרפו. כל האנרגיות ירדו בבת אחת, קרסתי. קרסתי לצד הגופה, שעוד הספיקה לפרכס לפני שעברה לגמרי אל העולם השחור. משהו השתלט עליי, גרם לי לעשות את זה. משהו מעבר לתחום הידע שלי. לא התכוונתי לפגוע בך.
אז למה הנקמה הזאת מגיעה לי? תן לי לחיות את חיי בשקט. אתה כבר מת, אני חיה. תלך. תלך מכאן. אני רוצה להתגבר, אני רוצה להמשיך, די לכבול אותי אליך.
פעם היית רק בחלומות שלי, בהזיות שלי, באשליות שלי. היום אתה בכל מקום. אני מרגישה אותך כאן. אני מרגישה אותך לידי. אני מרגישה את הכעס, את הזעם שאצור בך. אני מרגישה ממש עכשיו.
אתה כאן?